ישיבת כרם ביבנה

לאיזה מלך אנו משתעבדים

הרב שאול אלעזר שנלר

בפרשתנו ישנה קושיא חזקה. 


כשיעקב ובניו מגיעים מצרימה מדריך אותם יוסף: "אעלה ואגידה לפרעה ואמרה אליו אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי: והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו: והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם: ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן, כי תועבת מצרים כל רעה צאן".


 


והנה, אך ששה פסוקים לאחר מכן אומר פרעה ליוסף: "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי", ואנו עומדים ותמהים: הכיצד? האם 'תועבת מצרים כל רעה צאן' או שמא אנשי החיל נבחרים להיות שרי המקנה של המלך?


 


טרם נבוא ליישב קושיא מעניינת זו, נעלה קושיא נוספת, אודות החמורים. נראה כאילו פרשת מקץ איננה עוסקת כלל ביוסף ואחיו, אלא בחמוריהם. החמורים נזכרים שוב ושוב בסיפור ולכאורה ללא כל צורך. כך למשל: "וישאו את שברם על חמוריהם וילכו משם" - מה היה הכתוב חסר אלמלא המילים 'על חמוריהם'? ועוד יותר - "הבוקר אור והאנשים שולחו המה - וחמוריהם" - זה כמו לדווח שראש הממשלה יצא מהביקור במקום פלוני 'הוא ורכבו', בלשון המעטה היינו אומרים על כך שזה 'יהודה ועוד לקרא'! ושיא השיאים: " וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף, ויאמרו: על דבר הכסף השב באמתחתינו בתחלה אנחנו מובאים להתגלל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אתנו לעבדים - ואת חמרינו!" - לא רק אותנו רוצים לקחת לעבדים אלא אף את החמור!! והדברים טעונים הסבר.


 


ושמעתי מאמו"ר שליט"א יישוב נפלא לקושיות הנ"ל, ופתרון השאלות מצוי בשלהי פרשתנו. בסוף פרשת השבוע מתואר בהרחבה מבצע הרכש שעושה יוסף כשהוא קונה את כל מצרים לפרעה. אך יש לזכור כי כפי שמביא רש"י מחז"ל מאורעות אלו לא התרחשו לאחר בוא יעקב ובניו אלא קודם לכן, שמשהגיע יעקב למצרים פסק הרעב. ובכן, לאחר שאזל הכסף ממצרים מספרת התורה: "ויתם הכסף... ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס כסף: ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמרים וינהלם בלחם בכל מקנהם בשנה ההוא: ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני" וגו'. כלומר: בהגיע השנה השנייה לרעב כבר לא נשאר לאיש בכל רחבי מצרים בהמות פרטיות - הכול עבר לבעלות פרעה. ואז מגיעים אחי יוסף (שהתאחרו מלהגיע, כמו שלמדנו בפרשה שעברה 'ויאמר יעקב לבניו למה תתראו'), ופתאום מופיעים בארץ מצרים אנשים עם חמורים פרטיים!! אין דבר כזה במצרים. כל החמורים כבר שייכים לפרעה. הם 'מוציאים' לכל המצרים את העיניים, ויש בזה גם מעין התרסה כלפי המלך: הנה, המלך לא הצליח לשעבד את כולם, לא רק למלך יש חמורים! באים אנשים פרטיים ולהם חמורים!


 


אחי יוסף מבינים מהר מאוד שהדבר עלול להיות להם לרועץ. לא פלא שהתורה מדגישה "והאנשים שולחו המה וחמוריהם", ולא פלא שאחי יוסף מבינים שמטרת כל העלילה היא "לקחת אותו לעבדים - ואת חמורינו"! עבדים לא חסרו במצרים, כל ענין העלילה - מבינים אחי יוסף - הוא כדי שיוכלו לקחת אותם לעבדים וממילא יולאם רכושם ויעברו החמורים אל פרעה - שזו מטרת כל הסיפור!!


 


עתה גם מיושבת מאליה הקושיא בה פתחנו: ברור לחלוטין ש - 'תועבת מצרים כל רועה צאן', אבל אין בזה שום סתירה לעובדה שפרעה מחפש שרי מקנה. רועי צאן - בטח, אבל אך ורק לפרעה. צאן פרטי - הוא התועבה!


 


על סמך יסוד זה נבין גם את הויכוח המתגלה בין פרעה ליוסף לגבי הבאת הרכוש - פרעה מדגיש שלא יביאו דבר מרכושם, ואילו יוסף מורה להם שיביאו עימם את הרכוש (עיין בפסוקים). וטעם הדבר מובן - פרעה שחשש מ -'התרסה' זו ניסה למנוע את הבאת הבהמות הפרטיות למצרים, ורק משלא עלה הדבר בידו - פנה לתכנית ב' וניסה לנקוט בתחבולה כדי לגרום שבהמות אלו גם הן ייוחסו אליו, על ידי הפיכת האחים לרועי צאנו (ומובן גם מדוע פתאום כשבאו האחים 'התפנו משרות' של רועי צאן אצל המלך).


ישנם דברים רבים נוספים המוארים באור חדש ע"פ הנ"ל, אך אכמ"ל ]רק בקצרה: הסתירות לגבי שולח העגלות, שמחת יעקב למראה העגלות, מדוע בברד מסופר רק על בהמות 'עבדי פרעה' ולא על בהמות


'מצרים' )כפי שמצינו חלוקה זו בשאר המכות(, ועוד. ייתכן גם לומר שאולי זהו הטעם שעבדו לצאן, כיון שהן המייצגות ומסמלות את פרעה שעשה עצמו לאליל[, ונראה שאולי אפשר להוסיף דבר מוסר נפלא למעשה שאנו יכולים ללמוד מענין זה.


מלכותא דארעא - כעין מלכותא דרקיעא )ברכות נח(. הסברנו שמכיון שכל המקנה שייך לפרעה מי שבא עם מקנה פרטי הרי הוא כמורד ומתריס כלפי המלכות. להבדיל אולי אפשר לומר שכך הוא גם בעבודת השם, וכדבריו הידועים של הרמב"ן באגרתו: "ועתה בני, דע וראה כי המתגאה בליבו על הבריות - מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים שנאמר: 'ד' מלך גאות לבש'". אך גם כאן יש


לשאול - הרי מצינו שלעיתים כן מצווה האדם לנהוג בגאוה - 'ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית' וכו' )סוטה ה(, וכך גם בדברים רבים אחרים - "לי הכסף ולי הזהב נאום ד' צבקות", 'הכתר והכבוד - לחי עולמים', הדעה והדיבור, המלוכה והממשלה, החיל והחוסן, ועוד כהנה וכהנה. וכי אין האדם רשאי להשתמש בהם? גם כאן יישוב הסתירה יהיה בדיוק באותו האופן - אם הגאוה והכבוד הינם לאדם עצמו והאדם מכוון ועושה מעשיו לכבוד עצמו - אזי דבר זה הינו מתועב, אך אם אנו 'שרי מקנה' של הקדוש ברוך הוא - מתגאים אך ורק לצורך עבודת הבורא ורק במקום באופן ובמינון שצריך, מנצלים את רכושנו ואת ממשלתנו לעבודת ד', שומרים על כבודנו או כבוד התורה רק לשמו ורק באופן הנכון - אז לא רק שאין כאן מרידה חס ושלום,


אלא אנו זוכים להיות שריו ועבדיו של הקב"ה! "הרחמן הוא ייטע תורתו ואהבתו בליבנו... ויהיו כל מעשינו לשם


שמים!".


 


 

 

 

קוד השיעור: 8848

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב שאול אלעזר שנלר
הרב שאול אלעזר שנלר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K