ישיבת כרם ביבנה

פרשת הרכוש

הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל

"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" ־ אין נא, אלא לשון בקשה. בבקשה ממך, הזהירם על כך. שלא יאמר אותו צדיק, אברהם: ׳ועבדום ועינו אותם׳(בראשית טו,יג) ־ קיים בהם; ׳ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול׳ (שם שם יד) ־ לא קיים בהם" (שמות יא,ב ורש"י).


בשעה שהעתיר הקב״ה את אברהם אבינו בבשורת הבנים, ותוך כדי כך הבטיחו להורישם את הארץ, תהה ואמר, "במה אדע כי אירשנה" (בראשית שם ח). וכשבא הקב"ה לכרות עמו ברית על כך, הפיל עליו תחילה "אימה חשיכה גדולה", ובישר לו הגלויות הרבות העתידות לעדות על בניו, והקדים לו תנאי למעשה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם וגו'". וחכמים בכמה מקומות, הגדירו להדיא את הבשורה המרה הזו, כ"שטר חוב", המוטל על כתפי ישראל לפרוע, בתורת הקדמת תשלום לנחלת הארץ (עי׳ רש"י בראשית לו, ו, ובמדבר כ,יד ויז). וכדי להמתיק, כביכול, את הדינים, ועל מנת להפיס דעתו של אברהם, סיבר הקב"ה את אזנו בדברי ניחומים: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול".


ואין דעתנו משגת, כיצד מהוה הגלות, מטבע של ׳פרעון׳ לנחלת הארץ. ועל אחת כמה שאנו עומדים תוהים, על דברי הניחומים האמורים כאן: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". התנכרות גרות רבת שנים, תלאות סבל עמוקות, נגישות עבודת פרך חסרות תיכלה ופשר, ועל כולן, רדיפת גזירת הבנים, שתקפו את אבותינו במצרים, כלום יכול "רכוש גדול" כלשהו, להפיגם ולמתקם.


ועולה על מלנה. הבטחה קלה זו, שנאמרה לאברהם, וחזרה ונכפלה לבנים: "והיה כי תלכון לא תלכון ריקם וגו"׳ (שמות ג, כא) ־ מה ראה הקב״ה לחרוד לה כל כך, עד כדי הפניית בקשת תחינה: ״דבר נא באזני העם וגו״׳ - שלא יאמר אותו צדיק כו׳, ׳ואחר כן ייצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם". שמא ׳רכוש גדול׳ כפשוטו, יכול לתפוס מקום מרכזי כל כך בתהליך הגאולה?


 


ב. 'בירור'



וכבר דברינו אמורים בזה, בפרשת שמות ("מסילות הגלות"; "פרשת הסירוב"). ואנו כופלים מן הדברים, משום חידוש שנתחדש בהם כאן. בבואנו להגדיר את התכלית של הגלויות בכלל, ושל גלות מצרם בפרט, רגילים אנו להפנות אצבע, למאמר חכמים מפתיע:


"לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב)


ולפי שכבר נתפרש לנו עומקו של המאמר בכמה מקומות, אנו נוקטים כאן קוצר אמרים. אחד היסודות המרכזיים שתורת חכמי אמת דורשת בהן, מורה לנו, שאחת מהתכליות המובהקות של הגלויות שגלו ישראל - ושל גלות מצרים בפרט - היא, ללקט ולהעלות ניצוצות של קדושה המצויים באומות העולם, ורתימתן על ידי ישראל, למרכבת הקדושה.


כי כל עם ולשון, יש בו ייחוד רוחני, תכונות חיוביות ברות קיום ותועלת, המיחדות ומסיימות אותו, כאומה לעצמה. אלא שאותו יסוד רוחני, בלול ו׳מעורב׳ בעפרויות וטינוף, עד שאינו פעיל, ורדום לחלוטין. ולא עוד, אלא שבהיותו משמש באומה שפלה, עם רשע, הרי ה׳ניצוץ׳ שבוי וגולה ביד הטומאה, ומשמש לסיטרא אחרא, והוא מצפה כל שעה להגאל מאסוריו.


וישראל זקוקים לכל אותם כוחות הבלועים באומות, לשם עבודת ה׳ דידהו. מוטל עליהם איפוא, לערוך ׳בירור׳ באומות, לנפות מהם את היסוד הרוחני החיוני שבהם, ללמדו מהם, לעכלו ולהבליעו לקרבם, ולרתמו לעבודת ה׳ דידהו.


ומכללו של ׳בירור׳ זה, אף ליקוט נשמות תועות שנדחו לבין האומות, ועל ידי הגירות, הן ניעורות וחוזרות לשרשן, ומידבקות בשרש נשמת ישראל. וכדי להוציא את הכוחות הללו ממסגר טומאתם, אין עצה ואין תבונה, אלא לרדת בפועל לבית השבי שבו נתגלגלו, ולחלץ את העני משביו.


ובולטים הדברים בייחוד, בגלות מצרים. שרז זה חשף לפנינו המהר"ל (גבורות ה, כח, ועוד): שכח הדבור משמש באדם, נקודת חיבור בין רוח לגשם. "וייצר ה׳ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז), ומתרגמינן: "והות באדם לרוח ממללא".


ומבואר בספרי הסוד, שבגלות מצרים בייחוד, היה ה׳דיבור׳ עצמו, שרוי בגלות. וגאולתן של ישראל ממצרים, היתה גאולה לסגולת כח ה׳דבור׳ שהיה שבוי שם. דורשי רשומות אמרו: ׳פסח' נוטריקון, "פה סח". ולא היו מסוגלים ישראל לקבל תורה, אלא מששיכללו בגלות וגאולת מצדם את כח ה׳דיבור׳ הזה.


 


ג. קידוש החודש



ואין בידנו כאן, לפרש רז זה, אבל כמה מהשלכותיו, מוגשות לנו בכתוב בקנה, בפרשה. שעל כן נצטוינו לציין גאולה זו, במצוות ׳סיפור׳ דוקא. ומרן החתם סופר עורר את הדברים בדרך צחות, על הנאמר בהגדה: "ושאינו יודע לשאול את פתח לו". מה טעם נקט כאן בעל הגדה לשון נקבה? כי בכל ימות השנה, מיעוט השיחה רצוי. וכדרך ששנינו: "סייג לחכמה ־ שתיקה" (אבות ג, יג). יצא מן הכלל ליל הגאולה, בה נצטוינו, ב״כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. והוא שרמז בעל ההגדה כאן - ״את פתח לו״ - שכאן אדם מצווה להרבות שיחה כאשה. שריבוי שיחה זה בפלאות היציאה, הוא עצמו התיקון והגאולה לכח הדיבור.


ומצוה ראשונה שנצטוו ישראל בעודם במצרים, כהקדמה למצוות הפסח ולגאולה, היא סגולת קידוש החודש:


"החודש הזה לכם ראש חדשים" ־ הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו, כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש" (שמות יב, א ורש"י).


כאן, בעודן במצרים, הופקדה סגולה זו ביד בית דין של ישראל, שיהיו הם קובעים מעגלות השנה. והדברים טוענים עומק מפליג.


כי הקו הבסיסי ביותר החושף את סגולת הדיבור, הוא כחו לקדש את החולין. שחפץ זה של חולין, משהוחל עליו הדבר, "הרי זה קרבן", מיד נתקדש בקדושת קרבן, וכל דיני קרבן נוהגים בו, והנהנה ממנו מעל. ולא עוד, אלא שיכול אדם לקדש עצמו וגופו בדיבור, שאם אמר "הריני נזיר" מיד אנו קורין עליו מקרא אמור: "קדוש יהיה"! ויפה הטעים בזה הגר"י הוטנר זצ״ל מקרא אמור בעניין: ״איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'״ (במדבר ו, ב) - כמה מופלא חזיון כביר זה: בריה פשוטה, משחלה עליו השראת דיבור הנזירות, הרי זה מתקדש מיד תוך כד דיבור, בכעין קדושת כהן גדול, המשרת לפני ולפנים.


וסוף סגולתו של דיבור, בא לידי חשיפה במעשה קידוש החודש. כי שפיעת כוחם של חכמי ישראל, לעבר שנים ולקדש חדשים, וממילא לקבוע בכך, אופן תחולתן של מועדות, הוא כח הקובע מוסדות עולם. כי ימי המועדות, אינם ימי זכרון בעלמא לעבר היסטורי מפואר. משמעם הפנימית היא, תחולת הגהת הארה רוחנית חוזרת, מעין הנוגה שנהר בשעתו, בעת התרחשות המאורעות הראשונים, שהנביטו וגיבשו את קדושתו. וכשהתורה מצווה: "שמור את חודש האביב כי בחודש האביב הוציאך ה׳ ממצרים לילה״ (דברים טז, א) - עומק משמען של דברים הוא, שמדי שנה, בהתחדש עלינו, על פי קביעתן של חכמים, חודש האביב, נוהרת עלינו משמיא, התעוררות מתחדשת חוזרת, מעין אורת ההארות, שנגהה על אבותינו בצאתן ממצרים. והתורה מזהירה ומזרזת אותנו כאן, שנכין ונחדד כלינו, על מנת שנהא מוכשרים, זכאין ומסוגלים, לעכל ולשמר, את ברקה של ההארה הזו.


ימי מועד, הינם איפוא ימים בעלי תקפות רוחנית ייחודית. וכשחכמי התורה קובעים את זמן ודרך תחולתם, מקדימים או מאחרים אותם, כפי עומק דעת תורה המארת נפשותם, פירוש הדבר, שבידם לחולל תמורות, ולהטביע מציאויות רוחניות חדשות בבריאה. והוא זה המטבע שטבעו חכמים בברכת המועדות:


״מקדש ישראל והזמנים - [מקדש] ישראל, דקדשינהו לזמנים, מקדש ישראל וראשי חדשים ־ [מקדש] ישראל, דקדשינהו לראשי חדשים" (ברכות מט, א).


ודיבור קל של בית דין: "מקודש מקודש", הוא המחיל קדושה עילאית על הזמן ועל העולם, ומכניסם למעגלות התרוממות מחודשת. כאן, במצוה זו של קידוש החודש, בא איפוא ליד ביטוי המלא ביותר, מעשה ׳גאולת הדבור', אותו דבור, שהיה שבוי גולה, בערוות מצרים. וכאן זכו ישראל להעלותו לפסגות הקדושה, עד שבידו להחיל ולהשרות קדושה, בטופח על מנת להטפיח.


 


ד. הארת הלילה



ומכאן אנו מבינים חידת חכמים מפתיעה:


״ויהי בחצי הלילה [וה׳ הכה כל בכור בארץ מצרים]״ (שמות יב, כט) - הדא הוא דכתיב (ישעיה מד, כו): ׳מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים׳ כו' שעשה עצה עם אברהם בשביל הדבר הזה. אימתי? כשבאו המלכים ורדף אותם, אמר לו הקב״ה, דייך עד חצי הלילה, בוא ונחלוק הלילה אני ואתה, שנאמר (בראשית יד, טו): ׳וייחלק עליהם לילה׳, כיון שהגיעה השעה, שלמה העצה כו' לכך כתיב, ׳ועצת מלאכיו ישלים׳" (שמו״ר יח, א)


ועוד במקום אחר אמרו חכמים: "אמר הקב״ה, אביהם פעל עמי בחצי הלילה, אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה כו'" (בר"ר מג, ג). כאן הגדירו חכמים עובדין דאברהם במלחמת המלכים: "אביהם פעל עמי! ופעולתו זו, סללה לבניו, נתיבות של גאולה במצרים.


ודבר המתפרש בגופה של פרשה הוא, שתכלית יציאת אברהם למלחמת המלכים היה, כד להציל את לוט בן אחיו. וסוף דבר הוא, מפני ש״שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית" (ב״ק לח, א). כאן עסק איפוא אברהם בדליית ניצוצות שהיו חפונים עם בן אחיו. הארות שנצרכו לו, כד להנביט בשעתה את מלכות דוד.


שביית לוט ביד המלכים, היתה איפוא שעה של שבית, לכחות הקדושה שרקמו את התהוותה של מלכות בית דוד. ואברהם שנחלץ עם חניכי ביתו למלחמה, פעל לחלץ, להושיע ולגאול, את הכחות הגנוזים אצל בן אחיו, על מנת לסול ולכבש דרכה של הגאולה העתידה.


והחנו זכין ממילא ל׳מידה כנגד מידה׳ שבתשלום שכרו של אברהם - "אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה, ואימתי? במצרים". כי במלחמת המלכים, הכין אברהם את כלי העבודה, את המכשירין המשמשים בפקידה זו, של ׳שאיבת ניצוצות׳. כלים שיהיו נחוצים לבניו, לעת הגיע קץ גאולתן מן הגלויות העתידות לעדות עליהם, שעה שיצטרכו לדלות ולהעלות כחות של קדושה, הספונים במסגר שבי האומות. זוהי איפוא תורפה של ה״עצה" העמוקה, שנעשו כביכול, קב״ה ואברהם שותפין בה. בשתי העובדות, נוצקו כלים של הגהה, המאירים את הלילה מקצותיו. ומעשה הגאולה ממצרים, ׳השלים׳ את ה׳עצה׳ שיעץ אברהם במלחמת המלכים. [ואין דבורים עמוקים אלה מתפרשים כהוגן, אלא למי שיעיין במה שהרחבנו בזה בפרשת לך לך: "סגולת תלמודה של תורה"].


 


ה. "ממנו ניקח"



והרינו מבינים מכאן, מעט מן הרז העמוק החופה את פרשת הברית, הכורך את ירושת הארץ, עם הירידה המקדמת לגלות מצרים. כי דליית הכחות הבלועים במצרים, הוא הכשר כלים הכרחי, לבניין סגולת יכולת הניצול והשימוש של קדושת הארץ. רק ידיים שגיבלו טיט במצרים, ולמדו לדלות מתוכו, "רכוש גדול", הן היכולות ויודעות למשמש בעפר ארץ חמדה, ולהצמיח ממנה פארות של קדושה.


וגם ההבטחה האמורה בפרשה - ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - נעוצה בעומק התכלית הזו, של קבוץ נפזרים רוחניים. שאותן כל זהב וכסף, הם כלים העתידים לשמש בידם של ישראל, בעבודת ה׳ שלהם. חהו סוד "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וזבחנו לה׳ אלוקינו" (שמות י, כה). אלו הן כלים מצריים, המכילים בבתי גוואי שלהם, את ניצול כחות הקדושה החפונים וגולים במצרים. הם מסמנים את גאולת ה׳נצוצות׳, השבויים בתוככי ערוות טומאת מצרים. בגלות מצרים וגאולתה, קיבץ איפוא עם ישראל את כל הקניינים הרוחניים שנתפזרו שם, העלם וצירפם למקור הקדושה. כי תכלית הגלות והגאולה הוא, לעוש תחת יד ישראל את "צאנם ובקרם׳ של המצרים דוקא ־ "כי ממנו נקח לעבוד את ה׳ אלוקינו" (שם כו). ולא יצאו ישראל ממצרים, עד ש"עשאוה כמצולה שאין בה דגים״ (ברכות ט, ב) היינו, שרוקנו וניגבו אותה, מכל שיירים של קדושה.


ובולט הדבר בייחוד, במצוה האמורה בפרשה:


"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם מישכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח״ (שמות יב, כא) - ר׳ יוסי הגלילי אומר, מישכו ידיכם מעבודה זרה, והדבקו במצוה" (ספרי בא י״א).


תחילה טען משה לפרעה: "הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח, כב). וכאן נצטוו ישראל, לעשות מעשיהם בתוך מצרים, ובפרהסיה גדולה. ו״בעבור כי מזל טלה בחודש ניסן בכחו הגדול כו', לכן ציוה, לשחוט טלה ולאכול אותו כו׳, שהודיע במצוה הזאת, שהשפיל אלוהיהם [של מצרים] וכוחם, בהיותו במעלה העליונה שלו כו״ (רמב״ן שם ג). ומההלכות שנהגו בפסח מצרים, ואינן לדורות, שהיה מקחו בעשור לחודש דוקא, ארבעה ימים עובר לשחיטתו. "ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשרו אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים, למה זה לכם?


והשיבום, לשחטו לשם פסח במצוות ה׳ עלינו. והיו שיניהם [של מצריים] קהות על ששוחטים את אלוהיהם, ולא היו רשאין לומר להם דבר" (טור או"ח תל).


כאן בא לידי תוקף חשיפה ובליטה יתירה, החזיון הנפלא, של "כי ממנו ניקח לעבוד את ה׳ אלוקינו!


 


ו.



ולכן היתה גלות מצרים על כל תלאותיה, פרשה מרכזית בהתהוותו של העם היהודי. ולא ניתנה תורה אלא ליוצאי מצרים, כמה שנאמר: ״אנכי ה׳ אלקיך - אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב). ולכן גם תפסה פרשת ה׳רכוש גדול', מקום מרכזי כל כך בבשורת הגאולה.


ונמצאנו למדים ממילא, שעצמה של גלות, ובשורת ה'רכוש גדול׳ הממתקת אותה, הנם שני צדדים של אותה המטבע עצמה. כי ב״רכוש" הזה, בא לידי ביטוי של חשיפה, קיום אחת התכליות המרכזיות של הגלות הזו. ומכאן בוקע ועולה גם פשר החרדה העמוקה שחרד הקב״ה, לקיומה של הבטחה זו [והשלמה מופלאה למה שנחלנו כאן, יתבאר במאמר הסמוך: "אף הן היו באותו הנס"].


(פורסם ב'אסופת מערכות', פרשת בא, עמ' קיט-קכה)

 

 

קוד השיעור: 8452

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת בא

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
E K
אור ישראל שוורץ
ע K
הרב מאיר אורליאן
הרב מאיר אורליאן
ע K
הרב מאיר אורליאן
הרב מאיר אורליאן
ע K
אבישי אהרוני
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K