ישיבת כרם ביבנה

לימוד גמרא בעיון

ר' דניאל סגרון


"מהות לימוד העיון", הגדיר הרב בוכריס, "הוא לעבור ממצב צופה למצב שחקן". לימוד בקיאות כמוהו כצפייה במשחק. אתה יושב ורואה מה ההוא אמר ומה השני ענה לו. אך בעיון, הלומד הוא חלק מהמערכת. הוא מקשה ומתרץ, מסכים או חולק. הוא על המגרש. זו התחושה שצריכה להיות לנו בלימוד תורה. לא לומדים תורה כמו שלומדים תחום אחר בחיים, בו צוברים ידע חיצוני לאדם, נבחנים עליו וממשיכים הלאה. תורה שואפת לשנות את האדם, את סולם ערכיו, את סדר העדיפויות שלו בחיים. לכן האדם צריך להיכנס אליה כולו. אסור לו להישאר מבחוץ ולצפות בשחקנים שמתווכחים ביניהם, אלא הוא חייב להיות חלק מהמשחק. כתר תורה מונח ועומד כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.


הדרך להתרגל לכך היא לימוד העיון, השאיפה להבנה עצמית.


גם הדרך לחיזוק האמונה עוברת באותו מסלול. מי שישים את עצמו מבחוץ לחיי התורה ויבחן במבט של איש מדע אובייקטיבי לא יוכל באמת להתחבר לאמונה. אמונה צריך לחיות. כשחיים אותה והולכים בדרכה אז מרגישים, יודעים, שזו הדרך הנכונה יותר בחיים. מי שיסתכל מבחוץ, ישלב רגל על רגל ויאמר 'תוכיחו לי', לעולם לא ימצא תשובות לשום שאלה.


רק קפיצה למים, רק כניסה פנימה, טעמו וראו כי טוב ה', יכולה לשכנע את האדם הנבוך והמתלבט שאכן זו האמת ובכל השאר יש במקרה הטוב נקודת אמת חלקית, אך לא דרך כוללת.


לכן "לימוד בעיון הוא לא רק צורת לימוד אלא השקפת עולם" - גם זה משפט של הרב בוכריס. כי כמו בתורה כך בדרך האמונה, מי שיישאר בחוץ לעולם לא יגיע אל הארץ המובטחת, אל השלווה הנפשית שבידיעה הפנימית העמוקה שהוא בדרך הנכונה והטובה ביותר שיש לעולם הזה להציע. רק מי שיהיה חלק מהמערכת, ישקע בלימוד, יטבול בעולמה של הישיבה, יצליח. בלימוד ובהשקפת העולם.


הרב אברהם שפירא זצ"ל אמר פעם שכל יהודי צריך להיות תלמיד חכם. אין הכוונה שכולם יכולים להיות החזון איש, אלא שכל יהודי צריך להרגיש שהתורה היא חלק ממנו. לא משהו חיצוני לו שהוא משקיף עליו מהצד והיא נוכחת-לא נוכחת בסדר היום שלו. עוד סעיף בלו"ז העמוס. להיות תלמיד חכם פירושו להרגיש אחריות לתורה, אחריות לקידומה והגדלתה. הכרה שהיא תעודת הזהות שלי.


זהו גם פשר המושג, שהרב בארי מדבר עליו הרבה, להיות בן תורה. שתרגיש שהתורה ודרכה זה חלק ממך כמו משהו ביולוגי. כמו בן שקשור להוריו ביולוגית, כך צריך להיות הקשר שלנו לתורה. אדם שלומד פיזיקה לא נהיה בן פיזיקה. אך תורה בכלל, ולימוד העיון בפרט, מכניסים את האדם לעולם אחר, עולם בו יש תכלית ומשמעות ולא רק הנאות זמניות ומתכלות.


כדי לחוש זאת צריך לתת לתורה צ'אנס. לא להיכנס לישיבה עם פזילה. פזילה לעולם שהשארנו מאחור, ופזילה מסוכנת יותר לעולם שחלקנו מתכנן לצאת אליו ביום מן הימים. מי שבא לישיבה בגישה כזו של לטעום 'בקטנה' מה יש 'לרבנים' לומר אבל בלי מוכנות לשקוע ולתת לעצמו סיכוי להשתנות, מפספס את כל מהות הכניסה לישיבה. כל אחד חייב לעצמו את הסיכוי ואת האפשרות להשתנות. לשקוע בתורה ולתת לה להטביע את חותמה עליו. אדם יכול לסיים מסלול הסדר אבל התורה נשארה כדבר חיצוני אליו, וככזה הרושם שלה ייעלם מהר מאד אחרי היציאה מהישיבה. לא נודע כי באו אל קרבנה. מאידך אדם יכול, אם יש לו את הרצון, את השאיפה, להיכנס לעולמה של תורה תוך חודשים ספורים בהם הוא נכנס כל כולו. לא פוזל אחורה ולא מתכנן קדימה. חי את הרגע, את ההווה, את הגמרא, את הישיבה. כל השאר יכול לחכות, להכל יהיה זמן אחרי שאדם יטביע בעצמו את החותם של התורה. יהיה בן תורה. יהיה שחקן על המגרש.


לו היה בידינו לפעול בתחום של קירוב רחוקים גם בדרך הזו הייתה בכך תועלת מרובה. הרב סתיו אמר שאם אתה רוצה להחזיר מישהו בתשובה, תלמד אתו גמרא. אם הוא ישקיף מבחוץ ויבקר מה מוצא חן בעיניו ומה לא, הוא תמיד יישאר בחוץ. קפוץ למים, תטעם, תרגיש. כל השאר יקרה מאליו, בתהליך טבעי.


לכן נפש החיים אומר שאין צורך לחשוב על שום דבר אחר בלימוד מלבד התורה עצמה. עצם הכניסה ללימוד מכניסה אותך לדרך הנכונה והכל יתקדם מאליו. כמו שהנצי"ב אמר, בישיבה מייצרים ברזל, זה לימוד הגמרא, וממנו לאחר מכן מייצרים את כל מה שעם ישראל צריך. גם בעל התניא שטען שצריך לחשוב על דבקות הצביע על עליונות הלימוד מעל כל דבר אחר, כי הלומד תורה מחבק את המלך. הוא לא מביט בו מבחוץ אלא הוא בפנים, בתוך המערכת וחלק מהמשחק.


ונסיים בדברי מדרש תנחומא על פרשת השבוע (סי' ג), ושיהיה בעז"ה זמן חורף פורה ומוצלח:


"לפי שאין לומד אותה (את התורה שבעל פה) אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון...שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד".



(פורסם באשכולות 395 # נח תשע"ז)

 

 

השיעור ניתן בב' חשון תשע"ז

קוד השיעור: 7334

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בנושא דרכי הלימוד (זמן חורף תשע"ז)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: