ישיבת כרם ביבנה

כפל פניו של פורים

אריאל נעמן

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")


ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר "א-להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (תהילים כב, ג)... איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה (=מהעיר בירי): חייב אדם לקרוא מגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' א-להי לעולם אודך" (שם, ל, יג). (מגילה ד ע"א)


לפנינו שתי הלכות זהות בנוגע לחיובה של קריאת המגילה, אולם הנימוקים לחיוב- שונים, ואף סותרים. רבי יהושע, מביא ציטוט מתהלים כב, העוסק בתפילתו של אדם המצוי בצרה. מזמור של אדם אשר איבד כמעט כל תקווה לישועה והוא מתחנן לפני הקב"ה ממעמקי היאוש.[1] כלומר: קריאת המגילה אליבא דרבי יהושע, מגיע ממקום של קריאה לה' בצרה.


רבי חלבו בשם עולא ביראה לעומתו, מביא פסוק מתהילים ל, אשר מלא בשמחה וחגיגיות - "מזמור שיר חנוכת הבית." מזמור זה, עוסק באדם חולה שנרפא באורח פלאי והוא מלא בהכרת הטוב. כלומר שהמגילה, לפי תפיסתו היא המנון של שבח והודאה.


כאן נשאלת השאלה המתבקשת, מהי בעצם המגילה? איזו מן ההבנות היא הנכונה? זו הרואה במגילה שיר של שבח ושמחה, או זו הרואה בה זעקה מן המיצר?


והתשובה היא שאדרבה, שני התיאורים נכונים ואמיתיים. המגילה היא מספרת שני סיפורים: את סיפור הסבל האנושי, כמו גם את סיפור השמחה האנושי.


ההבנה הזאת, אפוא, נותנת לנו היבט שונה ומנוגד לתפיסה הרווחת של חג הפורים. אין זהו רק יום של סעודה עליזה, שמחה, ושתיית שיכר, אלא גם יום של חשבון נפש עמוק. ידועים דבריהם של בעלי תורת הסוד, כי האותיות פורים מופיעות גם במילה כיפורים, ובכך בעצם מדמים בין חגים אלה.[2]


ההיבט הזה, אשר רואה בפורים תקופה של תחינה וזעקה, עלול להיראות לנו קשה בתחילה, אולם למעשה הוא מעוגן כבר בסידרם של ימי הפורים. חכמים ידעו כי לא ניתן להיענות לתביעה הפרדוקסלית של חגיגה וזעקה באותו היום, ולכן קבעו את יום י"ג באדר, תענית אסתר, כיום של תפילה. עלינו לראות בתענית אסתר בבחינת פורים ממש, ולא כחלק הנפרד ממנו.


הדברים גם אמורים במגילת אסתר עצמה, בפרק ט':


"ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף... לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם."


הצו לקיים את הפורים כדרך שקיימוהו מרדכי ואסתר, מכיל שתי מחויבויות: קיום הפורים הן כיום של משתה והן כיום של תענית.


לאחר שעמדנו על שני הרבדים של ימי הפורים, יש להבין כיצד יכולים הם להיכלל בחג אחד. במילים אחרות, עלינו להבין מהם העקרונות העומדים ביסודם של ימים אלו. ומעבר לכך, מהו המסר אותו הם נושאים בחובם עבור היהודי?


רבותינו ייחסו משמעות רבה לדברים שהתרחשו בפורים. לדעתם, אירועים אלו, הם שגרמו לחידוש הברית בין הקב"ה לעם ישראל ואישורה של המחוייבות העתיקה של "נעשה ונשמע".


אמר רבא: "אף על פי כן, הדור קיבלוה בימי אחשורוש, דכתיב "קימו וקבל היהודים"- קיימו את מה שקבלו כבר."


המגילה עצמה מעידה על הרושם העז שהותירו ימי הפורים על עמ"י: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (פרק ט, כח).


מהו אותו מסר ייחודי שהסיקו עשראל מימים אלו, והותיר בהם רושם מהותי כל כך, עד שעשה את פורים לחג נצחי?


היהודים גילו כמה תגליות חשובות:


ראשית, כי "כל האדם כוזב", או בפשטות, שהאדם בטיבעו אינו אמיתי אלא מלא בשקר. אך אין זאת שאלה של אדם המשקר או דובר אמת, אלא יש פה עניין עמוק יותר. היהודים גילו כי האדם, אשר נברא בצלם הא-להים, וטמון בו פוטנציאל מוסרי אדיר, עלול לעתים להתקף בזעם ולהחליף את אישיותו המקודשת באישיות שטנית. הוא מסוגל לבצע דברים נוראיים ולהכריז כי הם יסודה של התרבות האנושית. הגילוי הזה היה עבורם לחוויה טראומטית ומייסרת, ומדוע?


כי היהודי מטבעו מאמין בניצוץ הא-להי המצוי בכל אדם, אפילו בחוטא. ביסודו של כל אדם קיים דבר שהוא טוב. הציפייה כי "יכירו וידעו כל יושבי תבל" בקב"ה מבוססת על העיקרון הזה, כי יש באדם משהו טוב מיסודו.


ואז פגשו היהודים בהמן בן המדתא. המן הוכיח להם כי ישנה חלופה להוויה האנושית המקודשת, והיא ההוויה השטנית. במילים אחרות, היהודים פגשו בעמלק. ומי הוא עמלק? אין הוא שבט נודד בלבד, אלא אדם שטני. אדם המגלם את הרוע המוחלט ואשר עבורו- אי מוסריות היא נורמה מקובלת.


היהודים גילו כי שנאתו של עמלק כה חזקה, עד שאין היא מבדילה בין סוגי היהודים. יש בה כדי לכלול את כולם יחד: הדתי עם המתבולל, זה שביתו מעוטר במזוזה וזה אשר ביתו מנותק מכל סממן יהודי. שמונה עשר אלף וחמש מאות איש הוזמנו למשתה אחשורוש לפי המסורת, ככל הנראה היו אלה יהודים חשובים ורמים אשר המלך ראה לנכון להזמינם. עם זאת, גזירת השמד לא פסחה עליהם.


בנקודה זו הבינו היהודים את ייעדם המשותף. המן איחד אותם. וכבר אמרו חז"ל "גדולה הסרת הטבעת מארבעים ושמונה נביאים". דבר זה איחד את העם בצורה החזקה ביותר וקשר את גורלם זה בזה.


בניגוד לתובנות הקשות בנוגע לעמלק, היהודים גילו דבר נוסף, חיובי וגדול יותר. בכל פעם שהאדם השטני קם על האומה המפוזרת והמפורדת, קם כנגדו מישהו להגן עליהם. שליח ה'. אישיות טהורה שניצבת אל מול תת- המוסריות של עמלק וקוראת למלחמה בו, ובעיקר בתרבותו. בימי המגילה, היו אלה מרדכי ואסתר כמובן.


מחד גיסא, פגשה היהדות ברוע המוחלט, ומאידך, פגשה בשליח ה'- בדמות אב זקן וביתו המאומצת. הזכרנו כבר, במאמרים קודמים, את הצורך בהבדלה. התזה- הקדושה, חייבת להתייצב מול האנטיתזה- הטומאה, ולהתעמת מולה. עמ"י, הדוגל ביחס הטוב לכל אדם, ובהבנת וקבלת השונה והחלש (גרים, יתומים, אלמנות...), היה חייב לפגוש במלכויות המאיימות על מוסרו הטהור- כדי שהאמת שלו תהיה חזקה ויציבה יותר (בייחוד לאחר חורבן בית ראשון). בלא חוויית האירועים בפרס, היה עמ"י נותר מחוספס, והיה עלול לאבד את הזיקה למוסריותו הנעלית. וזהו המפגש האדיר עליו מספרת המגילה, מפגשו של הרע המוחלט, והטוב המוחלט. של האדם השטני, ושל שליח ה'.



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")



 





[1] מעניין כי על פי המסורת, זהו המזמור אותו אמרה אסתר בדרכה אל החצר הפנימית כדי לפגוש באחשורוש.




[2] אין פלא, אם כן, שכמה מן הגאונים אף הציעו לומר תחנון בפורים, משום שהוא יום של תחינה ובקשה (סדר רב עמרם גאון, סדר פורים חלק ב).



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7254

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K