ישיבת כרם ביבנה

איש ההלכה

שמואל פינסון

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

"איש הדת ואיש הדעת"


לפני גשתנו למלאכת המחשבת שנצבת לפנינו, אפתח בשני הבהרות: א. הספר "איש ההלכה" הוא ספר המכיל עומק עצום, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה למדנית, שגם אם אקדיש לכך הרבה מאד מאמרים לא אצליח להעביר את מלוא תוכן הספר בצורה אפקטיבית. לכן, הדברים המוגשים לפניכם יהוו רק מעין מפתח לנושא, קווים כלליים להבנת עיקר הדברים, אך ע"מ לדעת את הנושא בצורה יותר יסודית, יש לעיין בספר. ב. הדברים שאכתוב מושתתים על הֲבָנָתִי את הדברים. מי שיטרח לקרוא את הספר, מוזמן לחלוק עמי את התרשמותו ולתת הארות והערות. ויהי רצון שלא נכשל בדבר (איש) הלכה, ונדע ונשכיל.


כלל האנושות, במבט חפוז, מתחלקת לשני סוגים של אישיות. ישנם אנשי דת, וישנם אנשי דעת. איש הדעת הרי הוא האדם השכלתני, אשר איננו שואף אל משהו מעבר למציאות הפיזית המוגבלת של העוה"ז. הוא אינו יכול לסבול שיש תעלומות שהוא עוד לא פתר, ולכן הוא חוקר ומנסה לפתור אותם. הוא שואף להבין את כלל המציאות הסובבת אותו. ע"מ להצליח במשימתו הוא ממיין את כל הבריאה ע"פ נוסחאות ברורות, ע"פ סדר הגיוני וברור. לאיש הדעת אין צורך בדברים עלומים ומסתוריים, לחוויות רגשיות שלא ניתן להכניסם תחת הגדרה מדעית. הוא מאמץ את גישתם של אפלטון ואריסטו שדברים סובייקטיביים (דהיינו שהגדרתם משתנה בהתאם לאדם החווה אותם) ודברים שלא פועלים ע"פ חוקיות וסדר מסוים אינם באמת קיימים. איש הדעת מכיר רק בקיומם של עובדות מדעיות קרות, שאינם ניתנים לערעור, הפועלים ע"פ חוקיות מסודרת ואמינה. לאיש הדעת אין זמן לחוויות רגשיות סובייקטיביות.


לעומת זאת, יש את איש הדת. איש הדת חי כמו שתיארנו את אדם השני (נפרט עוד בעניין בהמשך הדברים) המתואר בפרק ב' של ספר בראשית. הוא רואה את העולם כיצירה נפלאה, פרי ידיו של בורא עלום ונסתר, אשר ניתן לעיתים לחוות קרבה אליו ברגעי שיא. איש הדת אינו מנסה למיין את כל הבריאה אל תוך חוקיות ברורה ומסודרת, אלא הוא מקבל את הדברים כמות שהם. אין הכוונה שאיש הדת מעדיף עולם ללא סדר. אלא, בדומה לאיש הדעת, גם הוא מחפש את החוקיות בטבע, אך בשבילו החוקיות הזאת רק מעצימה את הפלא שיש בבריאה, שהכל מסודר ופועל לפי סדר נפלא. איש הדת איננו מנסה לשעבד את העולם לחוקיות, אלא הוא רואה בחוקיות הזו תעלומה נפלאה ומרוממת. איש הדת מודע לכך שהידע שהוא צובר רק גורם לו להבין כמה ידע חסר לו. הטבע מראה לו פנים שוחקות לעיתים, אך מיד היא נסוגה אחור, והוא רואה רק מרחב עצום שטרם נכבש. גם עם הבורא- לעיתים מבין איש הדת את גדלות האדם, את הכח העצום שנתן הבורא לאדם להתקרב אליו ולהבין אותו, אך מנגד הוא נסוג אחור, משום שהבורא הוא א-ל המסתתר בשפריר חביון. לאיש הדת, המשפט שמנחה אותו הוא שמטרת הידע הוא לדעת כמה אני לא יודע. למשל, הרמב"ם פסק ש"לדעת" שיש אלוקים הוא אחד מתרי"ג מצוות, לעומת זאת, הרמב"ם סבור שאי אפשר להבין את אלוקים, והתארים שאנו נותנים לו הם תארים שליליים, שנועדו לשלול הבנות אחרות, אך אינם בעצמם מסבירים מיהו ומהו הקב"ה. זוהי הסתירה אִתה חי איש הדעת כל הזמן.


אך ההלכה חידשה לנו סוג נוסף של אדם, הרי הוא "איש ההלכה". איש ההלכה איננו איש דת, וגם איננו איש דעת. איש ההלכה הוא אדם ייחודי, ועליו נדבר בחלק הבא.


 


"המציאות ההלכתית"


לעיל עמדנו על ההבדלים שיש בין 'איש הדת' ל'איש הדעת'. איש הדעת הרי הוא האדם החוקר אחר הטבע, מחפש את החוקיות שיש בבריאה, את הסדר בכדי לשעבד אותה לרצונו. איש הדעת אינו עסוק בחיפוש אחר האלוקים, משום שאיננו מעוניין בחוויות רגשיות סובייקטיביות. לעומת זאת, הצגנו את איש הדת. הסברנו שאיש הדת עסוק תמיד בחיפוש אחר הבורא העלום והנסתר של כל הבריאה הנפלאה, המסתתר לו מאחורי שפריר חביון. גם איש הדת עסוק בקִטלוּג וחקר יסודות הטבע, והוא גם מחפש לעשות סדר בכל הבריאה, אך בעבורו אין זה מרחיק אותו מהא-ל, אלא מעצים את הפלא הנפלא שיש בבריאה ונותן לו יותר מוטיבציה לחפש אחר בוראו. איש הדת שולל את העולם הזה כשלעצמו, ומוכן לחפש בעולם הזה רק אחר עקבות של עולמות עליונים יותר, אחר מציאות המורמת מהמציאות החומרית. איש הדת שואף להיפרד מהחומריות של המציאות הפיזית.


לעומת שני הטיפוסים האלו, חידשה היהדות טיפוס חדש, הלא הוא איש ההלכה. כאשר ניגש מדען לחקור תופעה טבעית כלשהי, הוא יכול לעשות זאת בשתי צורות: 1. הוא יכול לחקור אחר התופעה עצמה, ועל פי הממצאים שלו הוא יכול לפתח נוסחה - בכל פעם שיתמלאו התנאים XYZ - התוצאה תהיה התופעה הזו. 2. הוא יכול לפתח תיאוריה מראש - התופעה הזאת קיימת כי... ואז הוא ינסה להסביר את התופעה הטבעית בכדי שתתאים לתיאוריה שלו. בשיטה זו הוא בורח מכל האי-סדר והבלבול שעלול להגיע מחקירת עולם שהוא לכאורה פראי וגדוש בתעלומות. החוקר יפתח עולם אידיאלי משלו, בו הכל מובן והכל פועל ע"פ איזשהו מנגנון מסודר, וכל מה שנשאר הוא להתאים את העולם האמִתי לעולם האידיאלי אותו יצרנו. יותר מזה, הוא אינו מעוניין באמת להסביר איך עובד העולם הפיזי, אלא הוא רק עושה את זה כדי להוכיח שהעולם האידיאלי אותו הוא יצר באמת תואם לעולם האמִתי.


כאשר איש ההלכה פותח את עיניו ורואה את העולם, הוא מצויד בכל המידע מראש. הוא אינו צריך לחפש חוויות רגשיות בכדי ליצור לעצמו איזשהו קשר לא-ל הנסתר, והוא אינו נתקע בשלב המדעי- טבעי של העולם כפי שנתקע איש הדעת. איש ההלכה מגיע לעולם מצויד בהלכה. ההלכה משמשת לו הסבר לכל תופעות הטבע ולכל חוויה אותה הוא יחווה במשך חייו. ההלכה משמשת לו תאוריה מראש, עולם אידיאלי, שכל מה שעלינו לעשות זה להשוות בין העולם האידיאלי של ההלכה לבין העולם העולם הפיזי-ממשי. אין תופעה טבעית, רגשית או מה שלא תהיה שאין עליה התייחסות הלכתית. כאשר איש ההלכה רואה מעיין הנובע ממעקי תהום, הוא יודע שהמעיין הזה יכול לשמש כמקווה טהרה לזב, ושיכול לשמש כמי חטאת, ושאינו צריך ארבעים סאה. איש ההלכה אינו סקרן יותר מדי אחר המעיין כשלעצמו, אלא הוא מעוניין להשוות את המעיין הפיזי למעיין ההלכתי, בין העולם ההלכתי האידיאלי לעולם הפיזי-גשמי. כאשר איש ההלכה מביט מערבה ורואה את שקיעת החמה, הוא אינו מעוניין בשקיעה עצמה, אלא הוא מעוניין בכך ששקיעת החמה משפיעה על החיובים ההלכתיים שלו. הוא יודע שעכשיו הוא חייב בקריאת שמע של ערבית, במצה של פסח, בספירת העומר, וכו'. השקיעה בערב שבת מכניסה את קדושת השבת. קודש וחול תלויים תלות מוחלטת בתופעות טבעיות - השבת אינה יכולה להיכנס כל עוד לא שקעה החמה, וכל חודשי ישראל תלויים בתנועת הירח. איש ההלכה שואל על הירח "הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון?" (שבת לד ע"ב) כשאיש ההלכה רואה הרים רמים, הוא משתמש במדדים איתם משתמשים כדי למדוד רשות היחיד – התל שהגיע לגובה עשרה טפחים בתוך מרחק של ארבעה אמות. וכן לכל תופעה טבעית שהוא יראה, הוא מצויד בעולם אידיאלי, במציאות הלכתית. נרחיב על העניין הזה בהמשך.


 


"דרוש וקבל שכר" - היחס למציאות


עד כה דיברנו על איש הדעת ועל איש הדת, ועל הניגוד שיש ביניהם. מנגד, הצגנו את הטיפוס של איש ההלכה. הסברנו שאיש ההלכה רואה את כל הסובב אותו בעין הלכתית. הוא איננו מעוניין בחוויות רוחניות-רגשיות שמשתנות בין איש לאיש (סובייקטיביות) כמו איש הדת, וכמו כן אינו מעוניין לשקוע במדע ובחקר העולם הפיזי כפי שעושה איש הדעת. איש ההלכה ניגש למציאות עם תכנית מוכנה מראש - לכל דבר יש מציאות אידיאלית, שמופיעה בהלכה. נרחיב עוד קצת על יחסו של איש ההלכה למציאות.


איש ההלכה, כפי שציינו, ניגש למציאות כשבידו תמונה של מציאות אידיאלית, של מציאות ע"פ ההלכה. הוא רואה תופעה טבעית, ויודע להתאים אותה למונח ההלכתי. הבאנו את הדוגמא של מעיין הנובע, שמיד כשאיש ההלכה רואה אותו הוא מתחיל לחשב האם זה כשר למקווה, לטבילת זב, לשמש כמי חטאת, וכדומה. איש ההלכה מודד את עולמו במונחים של כזית, כביצה, כדי אכילת פרס, ככותבת הגסה, רשות הרבים, רשות היחיד, וכן הלאה. בכל הבריאה הפיזית טמונים מושגים ומונחים הלכתיים.


מהו, א"כ, חלומו וייעודו של איש ההלכה? למה הוא שואף?


איש ההלכה שואף להתאים את המציאות העכשווית, הפיזית, לעולם ההלכתי האידיאלי. הוא רוצה שהעולם הזה ינהג ע"פ ההלכה לגמרי, וכך המציאות האידיאלית - הלכתית שלו תתאים לעולם הפיזי. אך בינתיים, כל עוד זה לא קורה, הוא אינו מוטרד מזה כלל וכלל. לאיש ההלכה לא אכפת שלא ניתן ליישם את הסברות ההלכתיות שלו בעולם האמִתי. אין זה מעניינו של איש ההלכה כאשר ההלכה אומרת משהו והמדע אומר משהו אחר, משום שבסופו של דבר, לטעמו, לא המציאות היא זו שקובעת, אלא ההלכה.


לטעמו של איש ההלכה, ההלכה למעשה - או חלחול ההלכה לעולם הפיזי - היא רק פינה קטנה מתוך תחום ההלכה. עיקר ההלכה היא ההלכה האידיאלית-רעיונית, ולא זו המעשית. לכן, אנשי ההלכה בדרך כלל משתדלים לא לפסוק הלכות. (כאן ראוי להעיר שמי שלומד גמרא בעיון בוודאי שם לב להבחנה הברורה הקיימת בתוך עולם הישיבות בין 'פוסק' לבין 'ראש ישיבה', ולא קרב זה אל זה.) אם ההלכה נראית כאומרת משהו שאינו תואם למציאות, אין זה סיבה לחשוב שאולי הרעיון ההלכתי מוטעה, אלא שהמציאות אינה נכונה. לאיש ההלכה לא אכפת ללמוד גם דברים שאינם נוהגים למעשה.


הרמב"ם בי"ד החזקה סידר את כל הלכות התורה, מהמשנה הראשונה בברכות ועד המשנה האחרונה בעוקצין. בעלי התוספות כתבו ולמדו לא רק בענייני נשים ונזיקין, אלא גם בקדשים וטהרות. מי שיעיין בהלכות קרבן פסח לרמב"ם יראה שהרמב"ם כביכול 'שכח' שהוא בכלל נמצא בגלות, וכותב כאילו הוא נמצא עתה בירושלים הבנויה, ועומד להקריב קרבן פסח בבית המקדש. לדידו של איש הלכה כמו הרמב"ם, העובדה שבית המקדש חרב אינה משנה כהוא זה, משום שהמציאות העכשווית אינה משפיעה כלל וכלל על ההלכה. יש שיראו בגישה זו בעיתיות מסוימת, משום שלדידם, ההלכה חייבת לתאום למציאות, ולכן הפן החשוב ביותר הוא ההלכה למעשה. ברם, לצערי מעולם לא ראיתי מישהו שיוכל להסביר לי מדוע מפלפלים בעיון בגמרא בסברות שלעולם לא יובילו לפסק הלכה, מבלי לנקוט בגישת איש ההלכה. בואו ונקרא לילד בשמו האמִתי, ונודה שבמידה מסוימת (אמנם לא לחלוטין) עולם הישיבות הדוגל ב"לומדעס" אימץ את הגישה הזו.


איש ההלכה מאמץ את דבריה של הגמרא בסנהדרין (עא ע"א) "בן סורר לא היה ולא עתיד להיות...עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות...בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות...ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר..." – הדבר החשוב ביותר לאיש ההלכה אינו יישום ההלכה בעולם הפיזי, אלא בראש ובראשונה, האידיאל ההלכתי, הרעיון ההלכתי במציאות האידיאלית שקדמה לעולם, בחכמה האלוקית הטמונה בתוך כל הלכה והלכה.


כפי שכותב בעל התניא (ליקוטי אמרים ח"א פ"ה):


כשאדם מבין ומשיג איזה הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה דבר זה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה... הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה... הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה...


זהו, א"כ, היחס הרווח בעולם הישיבות, והיא גישת איש ההלכה.


 


"יפה שעה אחת..." - היחס לעולם הבא


הסברנו, שאיש ההלכה רואה את העולם מנקודת מבט הלכתית גרידא. הוא רואה את המציאות כביטוי של הלכה, ואינו מעוניין כ"כ בשילוב ההלכה עם המציאות, משום שלא המציאות היא החשובה, אלא ההלכה. ההלכה היא המציאות האמתית, מציאות אידיאלית שאינה תלויה בבריאה הפיזית. אולי אפשר להמחיש את העניין ע"י המעשה הבא, ששמעתי מפי הבה"ח שלמה רבינוביץ נ"י: אם ובתה הלכו בגן החיות וראו אייל. מיד אמרה האם לבת- "תראי! הנה שופר!"... חושבני שזה מבטא בצורה טובה את הגישה - המציאות היא רק דרך שבה ההלכה מביעה את עצמה, ותו לא.


אך יחד עם היחס הלכאורה מזלזל הזה במציאות הפיזית בה אנו שרויים, העוה"ז מאד חשוב לאיש ההלכה.


איש הדת, תמיד מחפש אחר העולם הבא, אחר עולמות יותר גבוהים משלנו. לדידו של איש הדת, המציאות השפלה רוצה להתעלות מעל לעצמה. העולם התחתון שואף לעליון. אך פה איש ההלכה אומר את שלו. איש ההלכה אינו מתחקה אחר עולמות גבוהים, אחר מציאות נעלה יותר משלנו. הוא אינו רואה את העולם הזה בתור כור היתוך בו הוא מבלה בעל כרחו בכדי שיזדכך ויגיע לעולם יותר טוב, (כפי שסובר איש הדת), אלא הוא חפץ דווקא בעולם הזה. אמרנו שאיש ההלכה מצויד במציאות אידיאלית, במציאות הלכתית. אך כל מטרת המציאות ההלכתית הוא יישומו בעולם החומר, הפיזי. לדידו של איש ההלכה, העולמות העליונים רוצים לרדת לפה. העולם העליון שואף להגיע לעולם התחתון. כך אנו מוצאים בדברי ר' יהושע בן לוי המספר כיצד מלאכי השרת שאלו את הקב"ה מדוע הוא נותן את התורה לבשר ודם, ומשה ענה להם שכל עניינה של התורה הוא יישומו בעולם הפיזי. את ההלכה לא מעניין עולמות עליונים, מציאות שמעל למציאות שלנו. את ההלכה מעניין דם נידה, דיני ממונות, דיני טומאה וטהרה, הלכות שבת, ודיני תערובות.


נכון, העולם הבא מהווה קבלת שכר על עשיית המצוות - אבל קבלת שכר אינו פעולה דתית. מי שמקבל שכר כבר אינו פועל לאיחוד בין המציאות לבין ההלכה. כך אמרו חז"ל: "יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".


מיתה, שלפי איש הדת משחררת את הנשמה המעונה מהעולם הזה למקום יותר טוב, לפי איש ההלכה פועלת בדיוק ההיפך! ההלכה רואה במיתה דבר שלילי. מי שמת אומרים שהוא "נפטר" - הוא אינו יכול לקדם את המשימה שהקב"ה הטיל עלינו. גופה מתה מטמאת, קבר מטמא. ההלכה מקדשת את החיים, משום שרק בעולם הזה ניתן לפעול לקידום המציאות ההלכתית. לכן הכלל הוא, שפיקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה.


הרב סולובייצ'יק מספר, שפעם אחת ישבו ר' חיים מבריסק ור' מאיר ברלין (בר-אילן) והביטו בזריחת החמה. הרב מאיר ברלין ישב משתומם לנוכח המראה המרהיב הזה של נפלאות הבורא, אך שם לב פתאום כי ר' חיים נראה מאד מוטרד. כשנשאל מה מפריע לו, השיב ר' חיים שהוא חושב על המוות. הוא מפחד מהיום בו לא יכול לראות את הזריחה הזאת. לדידו של איש הלכה כמו ר' חיים, הדבר שהכי העיק עליו היה זה שיום אחד הוא כבר לא יהיה בעולם הפיזי כדי לקיים את ההלכה.


הלא כך אמר דוד המלך? "לא המתים יהללו י-ה...". וכך גם אנחנו אומרים בברכות התורה "וחיי עולם נטע בתוכנו" - דווקא פה, בתוכנו, בעולם הפיזי הזה, פה אנו יכולים לקיים את הייעוד שלנו יותר מאשר עולם הבא כשנשב ועטרותינו בראשנו ונהנה מזיו השכינה. איש ההלכה שואף להביא את העולמות העליונים (המציאות ההלכתית האידיאלית) לעולם הזה, בניגוד לאיש הדת, שמנסה לעלות את העולם הזה לעולמות העליונים. את הקדושה אליה שואף איש ההלכה, יוצרים בני אדם, במציאות פיזית, ע"י קיום ההלכה בעולם הזה דווקא. במאמר הבא נתייחס לבעייתיות בגישה הזו, וננסה להבין מה היתה עמדתו של הגרי"ד בעניין.


(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7252

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: