ישיבת כרם ביבנה

ארבעה מזבחות - דרכה של הציונות הדתית

אסף משניות

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

לאחר שהתעסקנו בתמה המרכזית של הרב סולובייצ'יק, בדבר איש האמונה, נעסוק במאמרים הקרובים בנושא חשוב מהותי נוסף בתורתו של הרב- השקפתו על הציונות, בדגש על הציונות הדתית[1].


על מנת להבין את דרכה של הציונות הדתית, לוקח אותנו הרב לסיפורו של אברהם אבינו, ובדגש על ארבעת המזבחות שבנה אברהם במהלך שנותיו בארץ ישראל: א. מזבח ה-"לך לך". ב. המזבח שבנה אברהם בבית אל. ג. המזבח שבנה אברהם בחברון לאחר שנפרד מלוט. ד. המזבח שבנה אברהם על הר המוריה.


ארבעת המזבחות הללו, כך מסביר הרב, הם מזבחות שלא רק אברהם בנה בבואו לארץ, אלא גם עם ישראל בנה בדורות האחרונים בדגש על הציונות הדתית. במאמר זה נעמוד על הסברם של ארבעת המזבחות המודרניים והקורבנות שהקרבנו עליהם בדורות האחרונים.


 


קניין הארץ


המזבח הראשון שבנינו משותף לכל עם ישראל, דתיים וחילונים כאחד. זהו המזבח של קניין הארץ, או המזבח השלישי שבנה אברהם: "קום ויתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה... ויבן שם מזבח לה'" (בראשית יג, יד-יח).


כל תנועות הציונות, החל מהציונות החילונית, דרך הציונות הדתית ואף הקהילות החרדיות, בנו את מזבח קניין הארץ. על המזבח הזה הקריבה כל תנועה שתי קורבנות, המהווים שני סוגי קניין בארץ.


הקניין הראשון, הוא קניין כסף וחזקה. אברהם, בזמנו, קיים בארץ גם קניין כסף וגם קניין חזקה. קניין הכסף של אברהם היה כמובן קניית מערת המכפלה בכסף מלא. קניין החזקה היה כאמור "קום ויתהלך בארץ"- מסעו של אברהם ברחבי ארץ ישראל. קניין זה, כאמור, כל חלקי העם ביצע. כל תנועה ומגזר הקימו ישובים, ערים, יצרו חקלאות מפותחת ובנו כלכלה משגשגת.


קניין זה, למרות רשמיותו ותוקפו ההלכתי אינו מספיק ע"מ להחזיק לנצח. חזקה יכולה לעבור לאחר ע"י שיקנה בעצמו את הקרקע או יכבוש אותה מידיו של המחזיק בכוח. לכן יש לעשות קניין נוסף, קורבן שני שיש להקריב על מזבח קניין הארץ - קורבן הנפש.


בתחילת סיפור קניית מערת המכפלה, נקראת השדה שדה מקנה: " ויקם שדה עפרון... למקנה לעיני בני חת". מקנה הכוונה קניין פורמאלי בלבד, ולא נצחי, כפי שהסברנו קודם. לעומת זאת, אחרי שקבר אברהם את שרה עלתה השדה מדרגה, ונהפכה לשדה אחוזה. זהו קניין סופי שלא ניתן לביטול.


גם את הקניין הזה, את קורבן החיים הקריב כל העם על מזבח הקניין. כל חלקי העם תרמו בנפשם לקיום הציוני בארץ, בין עם בקורבנות לפני קום המדינה כמו בפרעות תרפ"ט, או בין עם לאחר קום המדינה במלחמות בפיגועי טרור. קורבנות אלו, הקנו לעם ישראל קניין נצחי על הארץ.


 


מזבח ה-"לך לך"


שאר המזבחות נבנו בעיקר ע"י הציונות הדתית, ונתמקד בחלק זה של המאמר במזבח ה"לך לך", שהוא המזבח הראשון אותו בנה אברהם.


הקרבן שהקריב אברהם על מזבח זה היה הקשר עם משפחתו. אברהם נתבקש לנתק כל קשר עמם, ולעבור למקום חדש שלא הכיר אותו קודם לכן. למעשה נתבקש אברהם להתחיל את חייו מחדש, תוך בדידות נוראה (עי' במאמר השני על 'איש האמונה') אותה חלק רק עם אשתו, שרה שהקריבה אף היא את הקורבן הזה.


הרב טוען, שאת הקורבן שהקריב אברהם, הקריב גם יוסף, במהלך ויכוחו עם האחים. במחלוקתו עם האחים, ויתר יוסף על ביתו. אחיו גירשו אותו.


מדוע היה מוכן יוסף להקריב את הקורבן הזה? התשובה לכך היא שיוסף ראה בחלומותיו, שהמציאות שבה חי בית יעקב לא תתקיים לעד. יבוא יום שבו יאלצו לרדת למצרים. להתערבב בתרבות שונה וזרה. תרבות שבה אין הם רועי צאן יותר. הם "מאלמים אלומים", עוברים לדרך חיים אחרת. "והנה השמש ואחד עשר כוכבים", עוברים לתרבות אחרת, שונה ולעיתים אף מנוגדת מכל מה שהם האמינו בו. יוסף הבין שעל מנת שמשפחתו לא תאבד בתרבות החדשה, בעולם החדש, צריך להתחיל להתכונן לכך. האחים לעומתו, סברו שאל לנו לדאוג לעתיד, אלא עלינו להמשיך את חיינו כאילו ההווה ימשך לעד וכאשר הוא ישתנה - נתמודד אתו.


הציונות הדתית היא בבחינת יוסף של דורנו, כך מסביר הרב. גם אנחנו נאלצנו להתמודד מדחייה של החברה שאליה השתייכנו - חברת לומדי התורה. מי שהצטרף לתנועה הציונית נאלץ לחיות עם כך שמשפחתו סלדה ממנו. הוא לא קיבל תפקידים ציבוריים גם אם היה ראוי לכך. הוא הפך לבודד, כמו אברהם ויוסף בזמנם. הציונות הדתית ראתה שני אסונות שעשויים לבוא על החברה היהודית באירופה ובמיוחד במזרחה: האחד חשיפה לעולם ההשכלה ולתרבות האירופית, והשני הוא רדיפת היהודים.


לשם כך התחברה הציונות הדתית מחד עם יהודי מערב אירופה, המשכילים, ולא דחתה אותם ואף אימצה את ההשכלה בחום - מתוך הבנה שזהו עתידו התרבותי של העולם. מאידך, הצטרפה הציונות הדתית לשאר התנועות הציוניות בבניית הארץ.


בתקופת יוסף ואחיו התנ"כיים, כותב הרב, פסקה ההשגחה כיוסף ובזכותו שרדו בני ישראל את הירידה למצרים. גם במחלוקת שבין יוסף ואחיו המודרניים, פסקה ההשגחה כיוסף. בגלל מזבח ה"לך לך" של הציונות הדתית, שרדה מסורת ישראל ותורת ישראל את אחת התקופות האפלות בהיסטוריה היהודית.


***


אחרי שהסברנו את מהותם של שני המזבחות הראשונים, מזבח קניין הארץ ומזבח ה"לך לך", נפנה להסביר את שני המזבחות הנוספים המוזכרים בפרשת אברהם: המזבח אשר בנה בבית אל והמזבח שבנה בהר המוריה.


 


מזבח החינוך


המזבח השני שבנה אברהם היה המזבח שבנה בבית אל. על מזבח זה נאמר ברש"י בשם המדרש "נתנבא שעתידין בניו להיכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם". למעשה, המזבח השני נבנה לפי המדרש למען הישרדותם של בניו של אברהם, או כמו בלשונו של הרב "קיום הזרע במלחמת החיים הגדולה".


המלחמה הגדולה ביותר להמשך קיומו של העם היא מלחמת החינוך, והמזבח המודרני במלחמה זו הינו החינוך היהודי ודגש על לימוד תורה.


במציאות בה כל המקצועות פתוחים בפני כל אדם, אחד הקורבנות הגדולים ביותר שנדרש היהודי המודרני להקריב הינו המוכנות שלו "לבזבז" זמן יקר מחייו, זמן שבו לרכוש לעצמו הכשרה שבעזרתה יוכל לרכוש מקצוע, למען לימוד תורה שלא יפיק לו שום תועלת כלכלית או ממשית-מוחשית מכל סוג שהו.


מול הבעיה הזו, נשארה הציונות הדתית לבד במערכה. הציבור החרדי העדיף לסגור עצמו בפני העולם המודרני וההשכלה, ולעומתו העולם החילוני העדיף לשכוח את תורת ישראל. רק הציונות הדתית האמינה שיש אפשרות לשלב בין שני העולמות, החדש והישן, בין העולם המודרני המתקיים בערים הגדולות ובין עולם התורה החי ופועל בתוך קירות הישיבות.


הרב בדבריו לא מוצא הסבר לוגי כיצד הצליחה הציונות הדתית להוביל לכך, שאלפי בחורים צעירים לאורך עשרות שנים, ישבו, שקדו ושקעו בעולמה של תורה, גם אם למספר שנים מוגבל, עד שיצאו לרכוש מקצוע להמשך החיים. למרות כל אותם ה"מומחים" שאמרו שאין התורה יכולה להתקיים בעולם המודרני[2], ושאין ערים אלו מקום לישיבות, באה הציונות הדתית, ובמעין "נס" הוכיחה שטעו כולם וחיי תורה וחיים מודרניים יכולים להיות שלובים זה בזה.


הרב טוען, שבזכות המלחמה התקיפה של הציונות הדתית, ליצירת עולם תורה עשיר ומפותח[3], מדינת ישראל, על אף היותה מודרנית במהותה, הפכה גם לבית הגידול המשובח ביותר לתלמידי חכמים בעולם, ולבית של ממש לתורת ישראל.


התהליך הזה לא היה קל. הציונות הדתית ספגה עלבונות וטענות רבות נגדה. היא הואשמה, ומואשמת עד היום, שהיא מנותקת מתורה. שהיא מתנגדת לעולם הישיבות ופועלת נגדו. שהיא תנועה שמורכבת יותר ממשכילים מאשר מתלמידי חכמים.


בניגוד לכל אותן הטענות, כך כותב הרב, דווקא הציונות הדתית היא זו שאחראית לעיקר הפצת התורה בדורנו.


 


מזבח הר המוריה


המזבח האחרון שבנה אברהם, היה המזבח בהר המוריה. על המזבח הזה הקריב אברהם שני קורבנות: הראשון הוא הקרבן הידוע - הקרבת יצחק. השני הוא קורבן סימבולי בלבד, אבל קרבן משמעותי - הקשר שלו עם מכריו וידידיו.


בתחילת פרשת העקידה, ה' אומר לאברהם לקחת את יצחק וללכת אל המקום אשר יראה. לעומת זאת, כאשר אברהם יוצא לכיוון הר המוריה, הוא לוקח אתו עוד שני נערים, שעל פי המדרש הם ישמעאל ואליעזר. לאחר שלושה ימים, אברהם ראה "את המקום מרחוק", ואמר לנערים לשבת עם החמור ולהמתין.


הרב שואל, מדוע אברהם לוקח אתו את הנערים אם בסופו של דבר, הוא לא מתכנן שהם יתלוו אליו עד להר המוריה? הרב רואה בצעד זה של אברהם, מעין צוואה של אברהם עצמו. השקפת עולם כיצד אנו צריכים להתייחס לאלה שאינם חולקים אתנו את כל אורחות חיינו ואת מלוא אמונתנו והשקפת עולמנו.


אברהם בחר להתנהג עם נעריו בדרך ייחודית ביותר. מצד אחד, הוא לא התנתק מהם. הוא הבין שכדי להגיע להר המוריה יצטרך את עזרתם, גם אם הם לא הזדהו עם אמונתו והבינו את מסירות הנפש בה עבד אברהם את ה'. יחד עם זאת, אברהם גם שמר על מחיצה בינו לבין נעריו. הוא הבין שאין הנערים יכולים להיכנס להר המוריה כאשר הם אינם מוכנים להשתחוות ל-ה'. אברהם הבין שהוא צריך את עזרת הנערים, אבל אין הוא יכול לאפשר להם להגיע אל הקודש עצמו.


יש לשאול, מדוע הרב קורא לצער זה - צעד ההיפרדות מהנערים – 'קורבן'? מה היה קשה כל כך בצעד זה?


התשובה לכך היא, שהרבה יותר קל לקבל את המלווים לאורך כל הדרך, מאשר להודיע להם באמצע שאין הם נצרכים יותר. להיפרד באמצע הדרך כרוך בתוכו פגיעה באחר. יצירת מצב של חוסר נעימות. נקיטת צעד כזה, עשויה בהחלט להותיר את האדם בודד, נטול חברה שמוכנה ללוות אותו בדרך בה הוא צריך להלך. הקורבן הזה, להיות מוכן להקריב את הקשרים החברתיים של האדם, הינו גדול ביותר. לרוב, יעדיף כל אדם לא ללכת בדרך שהלך אברהם.


הציונות הדתית צועדת בדרך הזאת. אנו מבינים שכדי שנצליח לבנות כאן מדינה אנו צריכים את עזרתם של כל החלקים בעם, בלי קשר לאמונותיהם. יחד עם זאת, בדברים העקרוניים אין אנו מוכנים לצעוד עם החברה החילונית. הציונות הדתית יודעת שכדי להבטיח שמדינה זו תהיה מדינה יהודית, ישנם תחומים שבהם אין אנו מוכנים לצעוד בצוותא עם המלווים שהצטרפו אלינו לדרך. בכל הקשור לנושאי דת, אין אנו מוכנים ויכולים להתפשר[4]. ולא רק שאנו מתפרדים מהמלווים שלנו - אנחנו אף מוכנים להילחם בהם.


בענייני הדת, לא מספיק רק להיות ניטרליים, ולהשאיר את המאבק לחילונים ולחרדים. הרב כותב שהקורבן על המזבח בהר המוריה לא חלק מנחלת העבר בלבד, אלא הוא הקורבן היומיומי שאנו צריכים להמשיך להקריב[5]. אנו צריכים לסכן ולהעלות על המזבח את הקשר עם אלה שליוו אותנו בדרך להקמת המדינה, ולהיאבק נגדם בכל העוצמה כאשר אלה פועלים נגד היות המדינה מדינה יהודית.


לסיכום, מטרתה של הציונות הדתית לפי הרב, היא להבטיח שתתקיים כאן מדינה יהודית. לשם כך, צריך להקריב קורבנות גם על הארץ וגם על התורה. אין אפשרות להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי ולוותר על ארץ ישראל כמו שאי אפשר להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ולוותר על תורת ישראל.


ייחודה של הציונות הדתית, אינו רק העובדה כי היא יודעת איך לשלב בין העולם המודרני לעולם התורה, בין הציונות לעולם הישיבות. הייחודיות היא ההבנה שאין אפשרות אחרת. בלי השילוב בין העולמות לא נוכל להמשיך להתקיים. בלי שילוב העולמות לא נוכל לממש את קניין הנצח על הארץ והתורה.



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")





[1] המאמר מבוסס על מאמרו של הרב סולובייצ'יק בחמש דרשות: 'ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו'.




[2] כדוגמה לכך אביא את הסיפור שסיפר רה"י שליט"א בערב השקת הספר 'ברכת דוד', על אותו בחור יהודי שנכנס לחנות ספרים בניו-יורק וביקש לקנות "קצות", והמוכר שאמר לאותו בחור שהוא יהיה האדם האחרון שיקנה את הספר הזה...




[3] חלק לא מבוטל מהקרדיט מעניק הרב לישיבתנו היקרה.




[4] במציאות אידיאלית. אך לעיתים אנו כושלים מעט בכך ומעדיפים שלא ללכת בדרכו של אברהם.




[5] בצוותא עם קרבן קניין הארץ, אבל את זה אנו מקריבים בצוותא עם שאר חלקי העם (עיין במאמר הקודם).



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7251

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: