ישיבת כרם ביבנה

המבטל כיסו של חברו

הרב נתנאל שושן

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

א. השאלה


יש לברר מה דינו של המונע רווח מחברו, כגון: המחזיק ברשותו כספים או סחורה של חברו ומונע ממנו להפיק מהם רווח - האם נחשב כ'מזיק' וצריך לפצות ולשלם על הרווחים שמנע, או שהיות והנזק לא נעשה בצורה ישירה אינו אלא 'גרמא בנזיקין' ופטור.


דין זה שייך במעשים שבכל יום, לדוגמא: אדם שהזמין מונית או חדר במלון וביטל את ההזמנה, האם צריך לשלם פיצוי על ביטול ההזמנה ומניעת הרווח שגרם או שזה גרמא בנזיקין ופטור?


 


ב. מקור הדין


איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג):


הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת.. אמר ר' יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת[1]. המבטל שדה חבירו, חייב לשפות לו. המבטל ספינת חבירו וחנות חברו מהו.


הירושלמי עוסק בשלושה מקרים:



  1. המבטל כיסו של חברו, היינו שמונע ממנו רווח שיכול להרוויח - פטור. והטעם, שאינו אלא גרמא (רא"ש בבא קמא פ"ב סי' ו). ולפיכך - נתן מעות לחברו לקנות בהן חטים, או לקנות בהן פירות למחצית שכר, ואמר לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת (וכן פסק הרמב"ם פ"א מהל' שלוחין ושותפין ה"ה, ובטוש"ע חו"מ סי' קפג סע"א, ויו"ד סי' קעז סע"א), שגרם למנוע ממנו הרווח בלבד, ולכן אינו חייב לשלם.

  2. לעומת זאת, המבטל שדה חברו ומנע ממנו אפשרות לזרוע ולהצמיח היבול – "חייב לשפות לו". וביאר הפני משה שם: "לפייסו בעד ההפסד שגרם בידים לעשות לו וטעמא דבפירות השדה הרווח מצוי הוא וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו בידים, וזהו כדתנן לקמן פרק המקבל שאם קיבל שדה והובירה שמין כמה ראויה לעשות ומשלם".

  3. הירושלמי מסתפק מה הדין במקרה האמצעי - המבטל ספינת חבירו וחנותו מהו. שורש הספק, מי אמרינן דהואיל ועשוין להשתכר ומצוי בהם הרווח כשדה דמיין, או דילמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהם יותר מן השדה, דהספינה עשויה להשתבר וכיוצא בזה, וכן בחנות מצוי ההפסד בו, וממילא דומה למבטל כיס חבירו, דג"כ אינו ידוע אם היה קונה סחורה זו במעותיו מה יהא בה, ולפעמים מצוי ההפסד כמו הרווח ופטור מלשלם לו. ובעיא זו לא איפשיטא. (פנ"מ שם)



מסכם הפני משה, את ההבדל בין שדה לספינה או חנות לבין הנותן מעות לחבירו ליקח בהם סחורה:


המבטל שדה חבירו שקיבל וקילקל הרווח שהיה לו להרוויח מפירותיה חייב לשפות לו, וטעמא דבפירות השדה הרווח מצוי הוא והווה כמאבדו בידיים.


למדנו מדבריו שזהו החילוק בין המקרים: בשדה הרווח מצוי וידוע והוי כמזיקו בידיים, ובלשונו "והוי כמאבד נכסי חברו בידיים", משא"כ בספינה או חנות דמצוי בהם הפסד יותר מבשדה שכן עלולה הספינה להישבר ובחנות אין הכרח שירוויח, יש צד לדמותו למבטל כיסו של חבירו שהרווח אינו ודאי, ולכן במקרים הללו הבעיא לא איפשיטא.


במבטל כיסו של חברו אינו ידוע אם היה מצליח לקנות סחורה במעותיו והאם היה מרוויח, ולפעמים מצוי הוא ההפסד כמו ברווח, ולכן בכי האי גוונא פטור מלשלם.


 


ג. החילוק בין הדר בחצר חברו לבין המבטל כיסו


בשו"ת חוות יאיר (סימן קנא) מביא שאלה שנשאלה לפניו לגבי אחד ששכר סוס מחבירו, והתעכב בדרך, והחזיר אותו באיחור של זמן מה האם צריך לשלם על הימים הנוספים?


לשם בירור הדין מביא החוות יאיר סתירה לכאורה בין שתי סוגיות, ומנסה לברר את היחס שביניהם: בב"ק (כ ע"ב - כא ע"א) הכריעה, הגמ' שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם חצר זו עשויה להשכיר חייב להעלות לבעל החצר שכר על כך. מאידך, ע"פ הירושלמי הנ"ל, המבטל כיסו של חבירו פטור. משום שאין חיוב על מניעת רווח. במה שונה דין זה מדין "הדר בחצר חבירו", שגם שם יש רק מניעת רווח ונחשב כגרמא, משום שאין כאן היזק ישיר?


בתחילה רצה החוות יאיר לחלק בין המקרים, שבמקרה של מבטל כיסו של חבירו המעות הגיעו אליו בהיתר ורק אח"כ נוצר מצב של מניעת רווח מחבירו, ולכן יהיה פטור. משא"כ בדר בחצר חבירו - מלכתחילה לא היה זה בהיתר, ולכן יתחייב על שמנע מחבירו רווח.


אך דחה חילוק זה, שהרי באדם שהתחיל שכירות קרקע בהיתר והתעכב מלהחזיר בזמן אין מקום לומר שיפטר מלשלם על האיחור רק בגלל שהתחיל בהיתר. ולכן כותב:


ויותר נראה לי לחלק, דבית וספינה שעומדין להשכיר ודרך העולם שאין עומדין פנויין דשכיחי שוכרים וכו', משא"כ מעות דצריך התחכמות והתעסקות, קנייה ומכירה.


לדבריו, יש הבדל בין רווח ודאי - כגון השכרת חצר, שבו יתחייב לשלם על מניעת הרווח שהיה אמור להשתכר מהשכרת החצר, לבין רווח שאינו ודאי - כגון מבטל כיסו רגיל, שהרווח אינו ודאי שבו יפטר מלשלם על ביטול הכיס. ולכן אם היה לבעל הסוס הפסד ודאי בשל העובדה שהשוכר החזיר את הסוס באיחור יהיה השוכר חייב לשלם על כך לבעל הסוס. והדברים עולים בקנה אחד עם הסברו של הפני משה על הירושלמי.


אולם הקצות החושן (סי' שי סק"א) דוחה את דברי החוות יאיר, ואומר שאין לדמות כלל בין דין "הדר בחצר חבירו" לדין "המבטל כיסו של חבירו", שהרי קרקע אינה נגזלת לעולם, ושבח גזילה לנגזל, וממילא מתחייב לשלם הדר בחצר לבעל החצר על השימוש בחצר. אבל במבטל כיסו של חבירו נחשב גזלן, וגזלנים משלמים כשעת הגזילה ושבח גזילה לגזלן, ולכן יפטר מלשלם על הפסד הרווח.


לסיכום: נחלקו הקצות והחוות יאיר במקרה של מבטל כיסו של חבירו כאשר יש רווח ודאי. לשיטת הקצות פטור, כיון שאין משמעות לכך שנמנע רווח ודאי, כי סו"ס שבח גזילה לגזלן. ואילו לשיטת החוות יאיר, כיון שהרווח ודאי - חייב.


 


ד. שיטת הרא"ש - דעת הבבלי במבטל כיסו


המבטל כיסו של חברו – פטור, זהו מושג שהוזכר בירושלמי. האם הבבלי גם סובר כך? מסוגיות מסוימות לכאורה נראה שמחייבים גם על מבטל כיסו ועל כך שמנעו מלהרוויח כסף במעותיו. ובמספר סוגיות בתלמוד הבבלי הרא"ש מסביר או מעמיד את דברי הבבלי באופן שמבטל כיסו של חברו פטור, כדברי הירושלמי, ואינו רואה סתירה בין התלמודים.[2] את הדברים ניתן לראות בכמה סוגיות כדלהלן:


א. חמרא דזולשפט (ב"מ עג ע"ב):


אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה, משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט.


הגמרא דנה בשאלה המתעוררת משינוי השערים ממחיר הזול למחיר היוקר. מי שנתן מעות לחברו לקנות לו יין בזמן הבציר, שהיין נמכר אז בזול, ונותן לו כסף מראש על מנת שהשליח יקנה לו יין לפי מחיר הזול. ופשע השליח ולא קנה לו את היין. הדין הוא שמשלם לו יין כפי המחיר שנמכר היין בנמל 'זולשפט', שהוא השוק המרכזי ליין בימות הבציר. אף על פי שחלפו ימות הבציר והיין נמכר כעת ביוקר, חייב השליח לספק למשלח אותה כמות יין שהיה יכול להשיג במעותיו בימות הבציר בנמל זולשפט, וגם אם לשם כך יצטרך השליח להוסיף לו יין משלו, משום שקיבל השליח מעות מחבירו והתרצה לקנות עבורו יין בשפת הנהר זולשפט שבו היין נמכר בזול ולא קנה, צריך לשלם לו על כך.


וקשה – הרי לא הזיקו בידיים, אלא רק גרם לו מניעת רווח, ובמה שונה דין זה מדין המבטל כיסו של חברו, שמנע ממנו להרויח במעותיו ובכל זאת פטור?


כתב על הרא"ש שם (פ"ה סימן סט): "ומיירי כשהתנה עמו שאם לא יקנה שימציא לו יין משלו. דאי לאו הכי הא קי"ל המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת". הרא"ש נדחק ומוסיף אוקימתא לגמרא, שמדובר שהתנה עם השליח שאם לא יקנה לו יין במחיר הזול יביא לו יין משלו באותו מחיר. אבל אם לא התנה בפירוש עם השליח - פטור השליח. שאינו אלא מבטח כיסו של חברו המשלח. לדברי הרא"ש ניתן להסביר, שהגמרא לא נזקקה לפרש שהתנה עמו, לרוב פשיטות הדבר, שאם לא כן אין מקום לחייבו.[3]


ב. המקבל שדה מחבירו (ב"מ קד ע"א):


המקבל שדה מחבירו והובירה, שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו. שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא.


וכתב הרא"ש (פ"ט סימן ג) שהמקבל חייב לשלם, כיוון שתנאי זה שאם לא יעבוד ישלם ממיטב נחשב כתנאי בי"ד, וגם אם לא כתוב מפורש בהסכם ביניהם הרי הוא נחשב ככתוב, ולכן משלם. משמע שאילו לא היה הדבר מוגדר כתנאי בי"ד - היה פטור, כדין המבטל כיסו של חבירו.


ג. הני שקולאי (ב"מ צט ע"ב):


אמר רבא: הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה, ביומא דשוקא מיזדבנא בחמש, בשאר יומי מיזדבנא בארבע. אהדרו ליה ביומא דשוקא, מהדרו ליה חביתא דחמרא, בשאר יומי, מהדרו ליה חמש.


מדובר בסבלים ששברו לבעה"ב חבית שביום השוק נמכרת בחמש זוזים ואילו ביום רגיל נמכרת בארבע, אם משלמים לו ביום השוק יכלים להחזיר לו חבית חדשה, ואילו, אם משלמים לו ביום רגיל צריכים לשלם לו חמש זוזים.


ומסביר הרא"ש (פ"ח סימן יז) שמדובר במקרה ששברו את החבית ביום השוק ולכן משלמים את המחיר הגבוה, אבל אם שברו בשאר הימים משלמים רק ארבע, שכן היה המחיר בשעת השבירה. ומדוע בשאר הימים שלאחר יום השוק משלם ארבע, הרי יוכל היה כבר למוכרה ביום השוק ולהרוויח חמש[4]? מכאן נראה ששיטת הרא"ש היא שנחשב כמבטל כיסו של חבירו ולכן פטור.


 


ה. דין שכירות פועלים


בניגוד לשלוש הסוגיות הנ"ל, ישנה סוגיא רביעית שממנה נראה לכאורה שהרא"ש סותר את דברי עצמו ומחייב במבטל כיסו של חברו:


המשנה בב"מ (עה ע"ב) אומרת: "השוכר את הפועלים והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת". ובגמ' (עו ע"ב) מובאת על כך ברייתא:


דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה, נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים, שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו.


יוצא מדברי הגמ', שיש חילוק בין אם הלכו הפועלים לשדה שבה היו צריכים לעבוד - שיכולים לדרוש את כל שכרם, לבין אם לא הלכו – שבכה"ג יש רק תרעומת.


והקשו התוס' (ד"ה אין) והרא"ש (פ"ו סימן ב): במקרה שהלכו ולא מצאו עבודה, מדוע לא יתחייב בעה"ב לשלם להם מדינא דגרמי? וביארו, שמדובר במקרה שגם אחר שחזר בו בעה"ב עוד יכולים הפועלים למצוא מקום עבודה חדש, אלא שזה יהיה ביותר טורח, וע"ז אין להם אלא תרעומת. אך באמת אם לא ימצאו עבודה אחרת יהיה חייב בעה"ב מדינא דגרמי. ומה שנקטה הגמ' בלשון 'הלכו', אורחא דמילתא נקט, שאם הלכו יותר שכיח שאח"כ לא ימצאו עבודה חדשה בקלות.


לפ"ז, 'הלכו' הוא רק סימן לסיבת החיוב, אך הסיבה היא – שימצאו מקום אחר להשתכר, אפילו בטורח, ולכן לא הפסיד את הפועלים ופטור. אבל אם לא ימצאו – אה"נ שיהיה חייב לשלם.


וקשה, הרי גם אם לא ימצאו כלל עבודה אחרת, בעה"ב רק מנע מפועליו רווח עתידי - כלומר, ביטל את כיסם, ומבטל כיסו של חבירו פטור, א"כ מדוע מתחייב בעה"ב לשלם להם כאשר לא מצאו עבודה חדשה?


הקצות החושן (סימן שלג סק"ב) מביא קושיא זו בשם בנו הבחור יוסף דוב בער, ומתרץ: אה"נ, הדין הוא שמבטל כיסו של חבירו פטור ומדין 'נזק' אינו מתחייב, אבל בפועלים יש דין נוסף של 'שֶבֶת' השייך רק בנזקי אדם המזיק, וא"כ חייב לשלם לפועלים על ששבתו ממלאכה כאדם שהזיק אדם (אמנם רק מדינא דגרמי, שכן אין זה היזק ישיר). ולכן המבטל כיסו של חבירו פטור מכיוון שהחיוב מדין נזקי ממון, ובנזקי ממון אין תשלומי שֶבֶת, ומניעת רווח אינה מוגדרת כנזק היוצר חיוב תשלומין.


ראייה לשיטה זו ניתן למצוא מדברי הגמרא במסכת ב"ק (פה ע"ב) הדנה האם ישנה מציאות שאדם יתחייב רק על שבת ללא חיובי נזק, ומעמידה הגמרא "דאהדקיה באנדרוניא" - נעלו אדם בחדר, שלא ניזוק מזה פיזית, ואעפ"כ חייבים לשלם לו מדין שֶבֶת (לשיטה זו, החילוק בין 'הלכו' לבין 'לא הלכו' הוא, שאם לא הלכו לא הזיק להם ואינו מתחייב מדין נזקי אדם).


אך הקצות דוחה תירוץ זה, שכן החיוב לשלם את התשלומים הנוספים על תשלום הנזק כגון שבת וכו' הוא רק כאשר נעשה מעשה היזק בידיים, וב"אהדקיה באנדרוניא" מיירי שדחף אותו לתוך החדר ונעלו ולכן חייב (ובאמת אם רק נעל בפניו את הדלת לא יתחייב), ואילו כאן כשביטל את התחייבותו לפועלים לא עשה שום מעשה בידיים, והחיוב הוא רק מדינא דגרמי, וע"ז מתחייבים רק בנזק בלבד ולא בכל חמשת התשלומים האמורים באדם המזיק (אין תשלומי 'שֶבֶת'). אם כן הדרא קושיין לדוכתא, מה סיבת החיוב בפועלים ובעל הבית שהטעו זה את זה וחזרו בהם? הרי מחד לא שייך דינא דגרמי בתשלומי שֶבֶת, ומאידך אין זו פעולת נזק כי הוא רק מבטל כיסו של חבירו?


 


ו. שיטת מהר"ם מרוטנבורג - תחילת ההליכה נחשבת כקנין


הקצות מביא את דברי מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם בן ברוך, סימן תתכא), החולק על תוס' והרא"ש ומסביר דמ"ש בגמ' 'הלכו' הכוונה הלכו דווקא [זוהי סיבת החיוב, ולא סימן כדברי התוס'], ואין משמעות לשאלה אם ימצאו עבודה או לא, אלא שאם הלכו - עשו בכך פעולת קניין של שכירות פועלים שנעשה בתחילת עשיית המלאכה, וההליכה עצמה נחשבת לתחילת מלאכתן. ולכן מתחייב בעה"ב לשלם להם אם חזר בו, שכן נעשה קניין, המחייב כבר את בעה"ב לשלם לפועליו.


 


ז. שיטת הקצות - התחייבות תמורת התחייבות


הקצה"ח עצמו טוען, שהסבר זה לא מתיישב בלשון השו"ע, מכיוון שהשו"ע (חו"מ סימן שלג סעיף ב) כתב שחיוב בעה"ב לשלם לפועלים הוא מדין 'דבר האבוד להם', ולא משום שכבר נעשה קניין של שכירות פועלים. ויש לבאר לשון זו שנקט השו"ע.


אולי הסבר זה יסייע בידינו ליישב גם את קושיית בנו של הקצות, מדוע יש לחייב את בעה"ב החוזר בו - הרי המבטל כיסו של חברו פטור.


והנה, לשון של 'דבר האבוד להם' מופיעה כבר בדברי הנמוקי יוסף (ב"מ מו ע"ב) שכתב: "כל שעכבן והפסידו שכירות אותו יום חייב בעה"ב, דהא דבר האבד הוה להם, דכי היכי דפועלים מיחייבי ליה לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני', ה"נ בעה"ב מיחייב להו לפועלים".


והרחיב הקצות (שם, סק"ג) בביאורו את דברי השו"ע ע"פ הסברו בדברי הנימוקי יוסף. יסוד דבריו שחלה כאן 'התחייבות תמורת התחייבות'. ישנו מעין 'הסכם לא כתוב' בין בעה"ב לפועלים - כשם שהפועלים לא רוצים שבעה"ב יחזור בו במקרה שלדידם הוי דבר האבד, היינו כשלא ימצאו עבודה אחרת ויעמדו בפני שוקת שבורה - כך הם מצדם מתחייבים לבעל הבית שלא יחזרו בהם בדבר האבד לבעה"ב, אם לא ימצא פועלים אחרים, משום שאז בעה"ב יעמוד עם מלאכה שהולכת לאיבוד ואין לאל ידו להושיע. זהו הסכם שנחתם על ידי חז"ל בין כל הפועלים ומעבידיהם, התחייבות שלא יחזרו בהם במלאכה שיש דבר האבד לבעל הבית המעסיק אותם תמורת התחייבות שגם בעל הבית לא יחזור בדבר האבד לפועלים היינו אם לא ימצאו עבודה חדשה.


ובזה מבוארת הלשון 'דבר האבוד להם', כי בשעה שנדברו הפועלים ובעה"ב ונתרצו הצדדים בענין שכירות הפועלים, נוצר בעצם תנאי ביניהם שבעה"ב יתחייב לשלם להם במקום הפסד מפני שהוא דבר האבד לפועלים שלא ימצאו עבודה אחרת, ומכח זה מתחייב בעה"ב לשלם להם, ולא הוי כמבטל כיסו של חבירו שפטור. ובזה אפשר ליישב דברי הרא"ש ולבאר את סיבת החיוב בשכירות פועלים, ולא תיקשי מדין המבטל כיסו של חברו.


נמצינו למדים, שחיוב שכירות פועלים אינו דווקא מדין מבטל כיסו של חבירו, אלא מדין ביטול קניין (לדברי מהר"ם מרוטנבורג) או מדין דבר האבד (לשו"ע ע"פ הבנת קצה"ח).


 


ח. שיטת הריטב"א - מדין ערב


לעיל עסקנו בסוגיית חמרא דזולשפט (ב"מ עג ע"ב), ששם הדין הוא שמשלם לו את מחיר היין הגבוה. והקשינו, הרי לא הזיקו בידיים אלא רק גרם לו מניעת רווח, ובמה שונה דין זה מדין המבטל כיסו של חברו, שמנע ממנו להרויח במעותיו ובכל זאת פטור. על כך הבאנו את דברי הרא"ש שנדחק להעמיד סאופן שהתנה עם השליח שאם לא יקנה לו יין במחיר הזול יביא לו יין משלו באותו מחיר.


אולם הריטב"א (ב"מ שם) מחדש הסבר מופלא, ע"פ דברי הגמ' בב"ב (קעג ע"ב) שמסבירה את שורש חיובו של הערב המתחייב ע"י דיבורו בלבד, וז"ל: "אלא אמר ר' אשי בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה". מבואר, שגם בלא קנין מתחייב הערב, על סמך דיבורו בלבד[5]. התחייבותו של הערב חלה מדין קנין כסף, שהערב גמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה דקא מהימן ליה והוציא מעות על פיו. והנאה זו חשובה ככסף. רואים מדברי הגמרא שיש מקום לחייב גם על דיבור גרידא, כאשר יש למתחייב הנאה מכך שמשעבד עצמו לדבר זה.


ע"פ זה מסביר הריטב"א, בשם רבו הרא"ה, את יסוד החיוב במקרה של חמרא דזולשפט. השליח מתחייב על כך שלא קנה יין, מכיון שיש לו הנאה מכך שבעה"ב ממנה אותו לשליח ובכך מראה לו שהוא סומך עליו, ובההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה לשלם, אפילו במקום שהוא רק מבטל כיסו של חבירו, יש כאן התחייבות לשלם. וז"ל:


ומורי הרב תירץ, דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב.


על פי חידושו מסביר הריטב"א את יסוד החיוב בשכירות פועלים, שהפועל משעבד עצמו להתחייב אפילו במניעת רווח, בגלל אותה הנאה שיש לו מכך שבעה"ב סומך עליו וממנה אותו לפועל. וכן להיפך, שלבעה"ב יש הנאה שהפועלים סומכים עליו, ובזה משעבד עצמו ומתחייב לקיים דבריו:


וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול.[6]


 


ט. שיטת הנתיבות - תקנת חכמים בהיזק המצוי


מובא במסכת ב"ק (צט ע"ב):


איתמר: המראה דינר לשולחני ונמצא רע - תני חדא: אומן פטור, הדיוט חייב. ותניא אידך: בין אומן בין הדיוט חייב.


יש להבין מדוע חייב השולחני לשלם לבעל המטבע ע"כ שהטעהו ע"י עצתו, הרי לא עשה לו שום נזק ממשי?


דין בעל עקרון דומה נמצא בראשונים, בפסקי מרדכי על מסכת סנהדרין (ס"פ זה בורר, רמז תשז):


אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לב"ד הגדול ואמר שמעון ואני אבא אחריך לאותו ב"ד הגדול, אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר אני פזרתי מעותי על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באת אני שואל ממך יציאותי, רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו אף על פי שלא נדר לו. ולא שייך למימר שמעון לראובן משטה אני בך בדבר הזה וכמה דברים יש שאין צריכין קנין.


והובא להלכה בפסקי הרמ"א (חו"מ סימן יד סעיף ה) דחייב שמעון לשלם לראובן את הוצאות הדרך.


גם במקרה זה שמעון הזיק את ראובן ע"י דיבורו בלבד - "ואני אבוא אחריך", ומדוע מתחייב לשלם על כך? היכן מעשה הנזק?


ניתן לבאר את ההלכות הללו ע"פ שיטת הריצב"א בתוס' בב"ב (כב ע"ב, ד"ה זאת אומרת), וז"ל:


ונראה לריצב"א, דדינא דגרמי הוי מטעם קנס, כדמוכח בירושלמי. ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים. וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר. ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.


מדברי הריצב"א עולה עיקרון: חכמים קנסו את המזיק בהיזקים המצויים והרגילים לבוא, למרות שלא עשה מעשה, בכדי שלא יוכלו בני אדם לנצל את העובדה שאין חיוב הלכתי על דבר זה, וילכו ויזיקו את חבריהם. אפשר לומר שגם בשני המקרים שהבאנו קיים אותו עיקרון. היה נראה לחכמים שיש צורך לחייב בתשלומים מדינא דגרמי משום שהוא היזק המצוי ורגיל לבוא, וקנסו חכמים אע"פ שאין זה מדיני הנזיקין.


לפי עיקרון זה, ניתן ליישב באופן נוסף את הקושיא שפתחנו בה על שיטת התוס' והרא"ש, מדוע השוכר את הפועלים וחזר בו והפועלים לא מצאו עבודה חדשה חייב לשלם להם שכרם, הרי המבטל כיסו של חבירו פטור? יש להשיב: אמנם מעשה נזק מדינא דגרמי אין מקום לחייב כאן, אבל עדיין יש מקום לחייב מדין קנס שקנסו חכמים את האדם המזיק את חבירו אפילו ע"י דיבורו, במקום שיש הפסד המצוי ורגיל לבא הנגרם ע"י דיבורו, ועל כן מתחייב בעה"ב לשלם לפועלים.


וכן פסק הפתחי תשובה (חו"מ סיק יד סקט"ו) בהביאו את תשובת חות יאיר (סי' קסח) שכתב, וז"ל: "ומזה פסקתי במי שכתב לחבירו שיבוא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני, וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבוא, ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה, שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס, חייב לשלם לו היזקו." יסוד פסק דין זה הוא מהדין הנ"ל "לך ואני אבוא אחריך – חייב".


ונראה שהנתיבות המשפט (ביאורים סימן שלג סק"ג) הלך בדרך זאת בביאור סוגייתנו, והעלה שעניין שכירות פועלים הינו תקנת חכמים, ולכן אינו כשאר הדינים הדומים לו. וז"ל הנתיבות:


ולפענ"ד לא קשה כלל, דהא הא דשוכר עליהן עד כדי שכרן ע"כ לאו דינא דאורייתא הוא, וע"כ הוא מצד תקנת חז"ל או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זה לזה להשלים ההיזק עד כדי שכרן, ועל תקנת חכמים ואומדנא שלהן אין להקשות כלל... אלא ודאי דתקנת חכמים היא בפועל... ואף שהתוס' [שם עו ע"ב, ד"ה אין] כתבו דזהו לר"מ דמשלם מדינא דגרמי, משמע לכאורה מדבריהם דדין גמור הוא, לפענ"ד נראה דאי אפשר לומר בכונתם דדין גמור הוא... רק כונתם כיון שתיקנו חז"ל דבדבר האבד חייב כאילו מזיקו בידים.


 


י. סיכום השיטות בדין שכירות פועלים


נמצאנו למדים, שישנם כמה דרכים להסביר את יסוד דין החיוב בשכירות פועלים ומדוע לא שייך בדין זה המבטל כיסו של חברו?



  1. לדעת הריטב"א חייב מדין ערב, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו.

  2. מהר"ם מרוטנבורג סובר, שהחיוב הוא מדין ביטול הקניין על השכירות פועלים.

  3. קצות החושן - בתחילה כתב שהחיוב הוא מדינא דגרמי ומדין תשלומי שבת. אך למסקנה ביאר שיש "התחייבות תמורת התחייבות" - שכל אחד מהצדדים מתחייב לשלם זה לזה אם יחזרו בהם ויגרמו בכך דבר האבד לזה שכנגדם.

  4. נתיבות המשפט כתב שהחיוב מצד תקנת חכמים.



יא. מסקנתא דדינא - מאי הוה עלה?


בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' פז) נשאל, באחד שעיכב סחורתו של חבירו אצלו במשך היריד ואחר שעבר היריד שלא יכול למכרה החזיר לו, האם חייב לשלם עבור מניעת הרווח.


ופסק, שהתופס הוא מזיק גמור שגרם לו שלא ימצאו קונים והרי הוא כמי ששכר פועלים וחזר בו בשעה שאינם יכלים למצוא מקום אחר להשתכר בו שחייב לתת להם שכרם כפועל בטל אע"פ שאינו היזק גמור אלא מניעת רווח בלבד, כיון שזה הפסד ברור, חייב.


גם החת"ס (חו"מ קעח) פסק, שהמבטל כיסו של חבירו פטור רק כשאין ההפסד ברור, אבל אם ההפסד ברור הרי הוא חייב לשלם, שהמונע רווח ברור הרי הוא כמפסידו בידיים, ורק במקרים שההפסד לא ברור הרי הוא פטור מטעמא דגרמא.


וכן משמעות דברי הפמ"ג, שהחיוב הוא מדינא דגרמי, שהיזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים, ולכן חייב את מי שהשיב אתרוג גזול לאחר החג בשעה שלא שווה למכרו. וכ"כ החוות יאיר (סי' קנא, הובא לעיל) לגבי מי ששכר סוס לזמן מרובה ואיחר מלהחזירו. וכן דעת המחנה אפרים (הלכות גזילה סי' יא).


אולם הים של שלמה (ב"ק פט, סוף סי' ל) והש"ך (סי' רצב ס"ק טו) וקצות החושן (סי' שלג סק"ב) ונתיבות המשפט (שם סק"ג) חלקו וסברו שהמבטל כיסו של חבירו פטור אפילו במקרה שהייתה מניעת רווח ברורה.


ולכן לדינא נראה, שיכול המוחזק לומר 'קים לי' כהפוטרים ואין יכולים להוציא ממנו ממון. אמנם, הכל מודים שחייב לשלם בכדי לצאת ידי שמים, שגרמא פטור רק בדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים.



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")





[1] הגר"י סלנטר העיר הערה מוסרית מלשון זו, שגם בכדי להתרעם על חברו צריך היתר...




[2] חשוב לציין כי בחלק מהמקומות המובאים להלן מהבבלי ניתן להבין בפשטות שהמבטל כיסו של חברו חייב לולי דברי הרא"ש שהעמיד את הבבלי כירושלמי במקומות אלו. וצריך לשים לב לחידושו של הרא"ש לאורך כל הסוגיות.




[3] כהסבר זה נקט גם הרשב"א, וכן הביא הריטב"א בשם ר"י. לקמן נביא הסבר נוסף שכתב הריטב"א.




[4] יש מרבותינו הראשונים שחולקים על הרא"ש בהסבר הגמרא. התוס' שם (ד"ה אהדרו ליה ביומא דשוקא), מבארים, שאם רוצים להחזיר לו כסף אחרי שעבר יום השוק צריכים לשלם לו חמש, שיכול המוכר לומר להם שהיה יכול למכור כבר את החבית ביום השוק ומנעו ממנו את רווח המכירה.




[5] אמנם הרמב"ם בפי"א בהלכות מכירה הט"ו כתב, שאדם יכול להתחייב בדיבור בלבד וההתחייבות חלה גם בלא מעשה קנין. המושג 'קנין דברים בעלמא' - שלא מועיל הדיבור בתורת הקניניים, הוא דווקא להעברת בעלות אך לא להתחייבות. לדברי הרמב"ם מה שנזקקה הגמרא בב"ב לסברא דערב משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה, הוא רק בכדי לבאר מדוע התחייבות הערב לא נחשבת כאסמכתא, ולא בכדי לבאר כיצד מועילה ההתחייבות. אמנם הרבה מהראשונים חלקו על הרמב"ם ביסוד הדין, וסברו שאין אדם יכול להתחייב בדיבור בעלמא. ודברי הגמרא בב"ב לגבי ערב הם כפשוטם שסברא זו יוצרת את ההתחייבות של הערב.




[6] לכאורה צ"ע בסברת הריטב"א: מניין לו שלשליח רגיל יש כ"כ הרבה הנאה מעצם העובדה שהמשלח סומך עליו, עד כדי כך שהוא מוכן לשעבד עצמו לכל? הרי לפי סברא זו נוכל אולי לומר גם בשומר חנם שנהנה מכך שסומכים עליו ונותנים לו החפץ לשמירה, וגמר ומשעבד נפשיה, ויתחייב אפילו באונס!? ברור הדבר שיש לחלק בין רמות ההנאה, ויש עוד מקום לעיין בזה.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7235

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2 P