ישיבת כרם ביבנה

ארור המן וברוך מרדכי

הרב משה סתיו

מאמר לפורים

במהלך המגילה, בצד הנס עצמו המביא לחידוש הברית ("הדר קיבלוה בימי אחשורוש") וכן תיאור השתלשלות העניינים, ישנו דגש הן במגילה עצמה והן בדברי חז"ל על היריבות בין מרדכי להמן. המן האגגי – נצר לעמלק, ששנאת עולם בלבו, ומרדכי "היהודי" המורד וכופר בעבודה זרה, השומר את נקודת היהודי כנגד המון העם שנפתה אחר שלווה המלכותית המלאכותית שמשרים חיי הנהנתנות של אחשורוש. ממילא המן, שורש הכפירה, רואה במרדכי את שורש קדושת ישראל, ורוצה לאבד את עם מרדכי מן העולם. אבל נראה, שמעבר לזה יש עוד פרטים במאבק בין שניהם, שלפעמים מתקבל הרושם שמאבק זה נהיה למאבק אישי.


הטענה של מרדכי היא, שהמן הוא בעצם עבד, בשל מכירת הלחם שהתרחשה שנים קודם לכן (כמובא במדרשים), דבר שגורם להמן כעס נורא – "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ", וכמו שמובא בתרגום, שמרדכי הראה להמן את שטר העבדות החקוק על נעלו.


המן טוען כלפי מרדכי: עליך להשתחוות, כמו שאביך יעקב השתחווה לעשו. ותשובת מרדכי, שבנימין לא נכלל בהשתחוויה זו. ותמוה, שהרי ברור שאם יעקב השתחווה - זו ההנהגה הראויה, לכבד שלטון, אפילו הוא רשע, בזמן שהוא מצליח (להבדיל, כך נהג יעקב כלפי יוסף, כמו שדרשו חז"ל והובא ברש"י עה"ת "תעלא בעידנא סגיד ליה"). א"כ מהי תשובתו של מרדכי מבנימין שלא נכח באותו זמן?


גם דרשת חז"ל "לעשות כרצון איש ואיש", שדרשו על המן ומרדכי, צ"ב. ומכירת בית המן למרדכי נתפרשה בחז"ל כפירוש לפסוק בקהלת "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים". הרי שהיות מרדכי בבית המן אינו רק אמצעי לבטל את הגזירה, אלא לקיים איזה צדק אלוקי בכך שהרשע נכשל וממונו עובר אל הצדיק מרדכי.


ועוד עניין שיש לע"ד לעורר: חז"ל מונים את מלכות מדי ופרס כאחד מד' גלויות שעברו ישראל. והנה, הרשעים של גלות בבל הינם נבוכדנצר ובניו, הרשעים של מלכות יון הינם מלכי יון הרשעים (אף שבפועל לא באו מיון, ומבחינה מדינית לא היו חלק ממנה, אבל הם היו מצאצאי ראשי הצבא שבאו מיון), וכן רומי. רק בגלות פרס הצורר המרכזי אינו פרסי, אלא עמלקי, והדבר מודגש.


מבואר במקומות רבים, שגלות אין עיקר שפלותה וייסוריה בצרות הגוף והנפש המתלוות אליה, אלא הגולֶה אינו נמצא במקומו, הן הגשמי והן הדרגה והחשיבות שבה, וכמו שדרשו חז"ל "ישובו איש לאחוזתו", שהכוונה לתפקיד ולמעמד. וכן מבואר ברמב"ן בהקדמתו לספר שמות: "וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם... ואז נחשבו גאולים".


גלות ישראל שהיא גם גלות השכינה, אירעה כאשר עם ישראל התנהל לא לפי דרגתו הרוחנית ומעלתו, אלא לפי תפיסת העולם של האומות, ובאמת שזה מה שנותן להם את כח השליטה, כמו שמצינו שנגזר על בני חזקיה להיות עבדי בבל, משום שכיבד את שליחי מלך בבל (ובזה החשיבם), וכן גלות יון ע"י תרגום התורה ליוונית והתחברות הכהנים אליהם. וכן ברומי – החשמונאים שלחו שליחים אליהם. בכך מאבדים בנ"י את ההכרה הבהירה בערך מעלתם, ומחשיבים את ערכי העמים, ועל ידי כך יש בכוחם לשלוט.


וכל גלות מהגלויות הינה תפיסת עולם שקובעת את הערכים של "חשוב" ו"לא חשוב". ושעבוד בנ"י לגלות מראה שאין חשיבות לערכי התורה ומצוותיה שהם מבטאים ח"ו. מלכות מדי ופרס חשיבותה הינה הנאות הגוף, ולכן מתפארים הפרסים בשלמותם בעניין זה, כמו שמצינו זאת בחז"ל שהעריכו את שלמותם בעניינים אלו (גם לגבי אחשורוש ציינו חז"ל את שבחו בסדרי הסעודה שלו, והתנהגויות שונות בענייני ההנאות שהיו מושלמים אצלו).


נהנתנות אינה סתם רדיפת תענוג, אלא תחושה שזו שלמות אמתית והתכלית. בספר 'תורת העולה' לרמ"א ובביאור הגר"א למגילה, שניהם בסגנון אחד נתנבאו, שהמגילה הינה רמז לחיי האדם בעולם ונטייתו אחר תענוגות הגוף, ושני מנהיגים יש לו – יצר הטוב שהוא נקודת הקדושה הרוחנית שבו, ויצר הרע שנובע מגשמיותו. והם מרדכי והמן. וכמה מאירים דברי חז"ל, שמצאו את שורש מרדכי בבשמי שמן המשחה ("מר דרור" – מר דכי), שהם הקדושה שבאדם ככה"ג ומלכות בית דוד, וקשרו את המן לעץ הדעת ("המן העץ"), ששם שורש התעניינות האדם בחומר, שורש כל חטא.


הרי שאחשורוש מבטא את החומריות שאין לה מעצמה שום מגמת החיים, אלא שני הדברים מעורבים בה – הטוב והרע, ומנסה האדם החומרי לעשות רצון שניהם, ונכשל בכך כי מבט הגשמיות של העולם הזה והרוחניות של עוה"ב אינם יכולים לעולם ללכת יחד. ורק שומרי השבת יזכו לאפשרות הנחת והעונג בגשמיות באופן שמשלים את הרוחניות, והיום השביעי בו ישראל מתענגים ומשבחים לבורא העולם, ומראים בזה שראויים הם כך, מקטרג על אחשורוש ומסיבתו, ונשלם קלקול בדמות התשטותו של המלך השקוע ביין ומלכתו החולקת על השבת והמקדש.


מרדכי והמן מדריכי חיים הם. המן שונא את מרדכי ועמו, לא בגלל פגיעה בכבודו, אלא מפני שמכיר הוא בכל שמרדכי ועמו שוללים לחלוטין את כל מהותו של המן, המנסה להשפיע על המלך בתפיסתו. התמכרותו של המן עבור לחם למרדכי אינה מראה על חוסר כשרון בניהול חשבון, אלא זהו אופי החיים של המן – ראוותנות ונהיה אחר תאוות העולם וממנה נובעת ההתמכרות לתאוותיו, וזהו כשלונו שגורם לו להימכר בעבור לחם. מראשית שורש חייו - עשו המוכר את בכורתו בעבור לחם ונזיד עדשים כשהוא רואה את המצב העכשווי בלבד. ירושת מרדכי את בית המן לא נועדה כדי לתת לו רכוש, אלא שכל האומות יראו שהצלחתו של הרשע אינה קיימת, אלא בסופו של דבר מועילה רק לאחרים.


כניעתו של יעקב לעשו יש בה הסכמה שבעוה"ז מסור השלטון בעצם לעשו. אבל בנימין שהשכינה בגבול נחלתו מבטא את נקודת הנצח, שבכל אופן לא ישתלט עשו וזרעו על כלל העולם, וגם בתוך מציאות של גלות יש קומת ישראל שאינה מתכופפת ואינה מתבטלת. על כן כאשר רואה מרדכי שהמן-עשו מוביל את אחשורוש לבטל לגמרי את תקוות ישראל (וזה העניין שהמשתה נעשה כאשר אחשורוש היה בטוח שאבדה תקווה מישראל ולא ייגאלו, ובזה שהשתתפו במשתה כאילו הסכימו לכך, ולכן בא עונש חמור כ"כ), הבליט את הנקודה הזו והתעקש שלא להיכנע להמן. והמן הכיר בכך, שכל עוד מרדכי לא נכנע לו – הרי שכל הצלחתו חיצונית ואינה בת קיימא, מה שמסמל מרדכי כשמורה לו כל הזמן על המכירה שמכר עצמו בלחם.


(פורסם באשכולות 373 # צו פורים תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בי"ג אדר שני תשע"ו

קוד השיעור: 7054

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפורים (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K