ישיבת כרם ביבנה

כימי עולם וכשנים קדמוניות

דביר קאץ


{לעילוי נשמת ירחמיאל בן אברהם דב ז"ל}


עיקרן של הפרשיות החותמות את ספר הגאולה עוסק במשכן. המשכן, מקום השראת השכינה בעם ישראל, מממש זאת בפעם הראשונה בתולדות האנושות גם כמקום מרוכז ויחידי לעבודת הא-ל, ובפן הכי נגלה שלה המבואר בחומש תורת כהנים – הקרבנות.


כידוע, מאז הכניסה לארץ חובת ריכוז הקרבנות במקום אחד ואיסור הבמות חזר לסירוגין עד בניית בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך. אע"פ שחרב המקדש, שיחזור ויבנה במהרה, לא הותרו יותר הבמות, והדרך היחידה להקריב היא במקום אשר בחר ה' – הר הבית. מאמר זה יעסוק בעז"ה בנקודות חשובות הנוגעות לאפשרות הקרבת קרבנות כיום למעשה.


א. מקדש


הקרבנות שימשו כחלק מהווי השוטף של המקדש. בעוונותינו הרבים עדיין לא נבנה בית המקדש וכאילו נחרב בימנו. עם זאת, נראה שלרמב"ם אין דבר זה לעיכובא כלל - "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי... שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" (רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו הט"ו). הראב"ד שם (הי"ד) חולק על הרמב"ם נחרצות: "סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ... ולא עוד, אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת", ולכן נראה שלראב"ד אין כיום אפשרות להקריב קרבנות משבטלה קדושה של מקום המקדש. אם כן, המשך הדברים יהיו אליבא דהרמב"ם.


ב. טומאה


כל בי בר רב יענה בתמיהה על שנקריב קדשים ואנו טמאים. אך אנו נשיב לתֱם שכבר נפסק שטומאה דחויה בציבור[1] וכן אומר הרמב"ם: "ומנין שטומאת מת דחויה בציבור? שנאמר "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה."(רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ד הט"ז) ומכאן שהטומאה נדחת בקרבנות ציבור ויש בידנו אפשרות להקריבם אף כיום טרם יעלה עלינו מי חטאת לטהרנו.


ג. ציץ


אך בקדרה שבישלנו בה – נתבשלנו. מרגע שפסקנו שהטומאה דחויה ולא הותרה אנו נזקקים כעת  ל"ריצוי ציץ". תפקיד הציץ שעל מצח הכהן הגדול לכפר על קרבן שבא בטומאה ונראה שהדבר מעכב כשאנו סומכים על טומאה דחויה בציבור, וכמו שכתב רש"י בזבחים (לג ע"א, ד"ה "טומאה דחויה היא"): "כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמה על ידי נשיאת עוון שהציץ מרצה". אמנם רש"י (יומא ז ע"א) והתוס' (מנחות טו ע"א, ד"ה "והכא מאי ציץ") סוברים שהציץ מרצה רק על טומאת בשר הקרבן ולא על טומאת גוף המקריב אף כשטומאה דחויה בציבור. לפי זה אם יישמר המקריב מלהעביר טומאה לקרבן [כגון ישחט בכלי שאינו מעביר טומאה] יוכל להקריב קרבן ציבור גם ללא ריצוי ציץ. אך הרמב"ם לא חילק ופסק שציץ מרצה גם על הגוף כשהטומאה דחויה בציבור: "...אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'." [2] (רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ד). למרות זאת, מהר"י קורקוס על הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ד ה"ח) מסביר כי הרמב"ם כתב רק לכתחילה אך למעשה אין הציץ מעכב: "וי"ל דלעולם עונש יש בדבר וכפרה בעי, ולכך ציץ מרצה. ובודאי דהיכא דאיכא ציץ עדיף טפי שאין צורך עוד לכפרה, ולא נשאר עונש בדבר. ומ"מ כשאין ציץ אין מבטלין הקרבן בשביל כך, ובוחרים מן הרע במיעוטו".


ד. כהנים


גם אם נאמר שאין הציץ מעכב, עדיין לצורך הקרבה יש צורך לכאורה בכוהנים מיוחסים. הראי"ה קוק מתייחס לבעיה זו בשו"ת משפט כהן (סי' צד אות ב) "ואף על פי שאין לנו כהנים מיוחסים, אין זו כ"כ קפידא, דמה"ת סמכינן אחזקה, ולא אמרו מעלת יוחסין אלא בזמן שהיו להן יוחסין, ואלה שבקשו כתבם המתיחש הוי להו ריעותא כשלא נמצא בזמן קצר כזה, אבל באורך הזמן, שאין אבידת היוחסין ריעותא, י"ל דאין מעכב כלל ענין כתב היחש. גם אולי ישנם ג"כ יחידים מכהנים שיש להם כתבי יחס מסורים מדורות עתיקים". יש לציין שאכן עד היום קיים מיעוט קטן של כהנים בעלי ייחוס כך שאף לברי פלוגתא על הדברים לעיל (חת"ס ח"ב ס' רלו) לא יעכב הדבר.


ה. שקלים


אך לשמחה מה זו עושה? עדיין קרבנות ציבור באים מתרומת הלשכה של שקלי ציבור ו"השקלים אינן נוהגים אלא בפני הבית" (רמב"ם הל' שקלים פ"א ה"ח). וכן כתב היעב"ץ שזה מן הנמנע שאי אפשר לקבץ כיום שקלים מכל שבטי ישראל[3] (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א ס' פט). הרב קלישר (דרישת ציון מאמר ג, ח"ב, מאמר קדישין) לעומת זאת סובר שמיעוט ישראל יכול לזכות לכל ישראל כמו שהיה בימי עזרא, ועדיין, משחרב הבית בטלה מצוות הפרשת שקלים וממילא נראה שאף מיעוט לא יעזור[4] .יש שרצו לפתור בעיה זאת על ידי שיחיד שידבנו ליבו יתרום את קרבנות הציבור (הרב טיקוצ'ינסקי, עיר הקדש והמקדש, ח"ה). גם על תירוץ זה הקשו שאין מסירה לציבור מועילה לזכות למי שלא מאמין בקרבנות[5] וגם שעדיין יש צורך בהסכמת רוב ישראל, דבר שבימינו, משרבו תינוקות שנשבו, מן הנמנע. אך קרבן אחד עדיין אפשר להקריב- קרבן פסח. קרבן זה נחשב כקרבן ציבור מחד גיסא אך מאידך בא מהיחיד ולא משקלי ציבור.


ו. אבנט


באופן מפתיע נראה כי הבעיה העיקרית שמעכבת את ההקרבה הינה דווקא חיסרון בגדי כהונה. בבגדי כהונה יש צורך בתכלת, ואע"פ שטוענים רבים שנמצאה התכלת האמִתית אין הדבר הוכרע ורק בציצית שאין תכלת מעכב אין בעיה, אך בבגדי כהונה שהעובד בהם כשהם מחוסרים תכלת יכול להתחייב מיתה אני מאמין שגם המצדדים בלבישת התכלת כיום יחששו לכך. בעיות נוספות הם המחלוקת בצורת האריגה ובצבע הארגמן שבו בלבד יש שלוש שיטות, ובניגוד לציצית, כאן מדובר באיסור גמור לשנות[6]. אם כך, אובדן המסורת בהכנת בגדי כהונה מעכבת אותנו מלהקריב אפילו קרבן פסח. וכתב על כך רע"א לרב קלישר: "גם יש לדון בבגדי כהונה כאשר מפשוטו נכונים דברי ה'משנה למלך' דאבנט דכהן הדיוט ממש כאבנט דכהן גדול ועשוי מארבעה מינים ובתוכם תכלת, דהיינו צבוע בדם חילזון... ואף דמדברי רמב"ם משמע דרק בתכלת לציצית הוא כן... מ"מ הא רש"י בחומש פרשת תרומה כתב במפורש שהיא מדם חילזון ואם כן נפל פיתה בבירא שהרי עכשיו אין לנו חילזון. גם אחד מהן הוא ארגמן אף דהרמב"ם כתב שהוא צבוע אדום הא ברש"י בחומש מפורש שצבוע בצבע ארגמן ומי יברר לנו עתה איזה צבע נקרא בשם ארגמן ... ואם כן איזה אבנט נעשה לכהנים לעבוד ואין בידינו לעשות עד שיערה ה' ממרום רוחו עלינו להביא הגואל האמיתי להורות בצדק". (הובא בדרישת ציון מאמר ג', ח"ב, מאמר קדישין) ואפילו המתירים קרבנות ציבור ועשו לילות כימים להחזיר עטרה ליושנה הודו כי על בעיה זו קשה להתגבר "וזמן רב כמעט שנתייאשתי מלמצוא איזה פיתרון למעשה האבנט" (הרב טיקוצ'ינסקי, עיר הקדש והמקדש, ח"ה, פ"ז אות ה)[7]


סיכום


סוף דבר, הרי אין לנו כיום אלא קרבנות ציבור ומהם רק פסח ניתן לעשות במישרין ללא מחלוקת. אך תוכחה מגולה לקופצים בראש חוצות מדי חודש בחודשו ופסח בפסחו למען קיום ההקרבה כשהדבר מנוע מאתנו עד אשר לא נסדיר את חזרת החילזון לכולי עלמא. לצערנו כיום משחסרה בנו מידת הגבורה התעוררה בעיה ישנה-חדשה – חוסר הרשות לעלות להקריב בהר הבית. וכמו שכתב החת"ס על הבעיה להקריב בתקופתו: "הוא קפדן גדול כי ההוא (שר הישמעאלים) אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל כי שם נבנה בית עבודה שלהם" (חת"ס ח"ב ס' רל"ו). וכך גם היום אוסרת ממשלת ישראל על יהודים המבקשים "לממש את חופש הפולחן" בהר הבית. נראה כי פתרון הבעיה היא אחת – אחדות העם תחת הבנה של מציאותנו כעם היהודי השב לארצו כחלק מהגאולה, ואז מתוך איתערותא דלתתא תגיע גם איתערותא דלעילא ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות".



(פורסם בעלון אשכולות 368 - תצוה תשע"ו)


 



[1] קיימת מחלוקת בגמ' בהרבה מקומות אם הותרה טומאה בציבור, כלומר לגמרי, או דחויה והיינו אין היתר גמור וכל דרך שאפשר שיעשה בטהרה עושים כמו שיבואר לקמן לגבי הצורך בציץ. דומה הדבר לפיקוח נפש שלא מותר בשבת אלא דוחה שבת וע"כ יש להימנע מחילול שבת כמה אפשר.




[2] הרמב"ם קשה, שפסק כר' שמעון בגמרא שטומאה דחויה ולא הותרה, ולכאורה פסק כדעה הנגדית - ר' יהודה - שהציץ חייב להיות על מצחו של הכה"ג שסבר גם הותרה ולא דחויה (עיין פסחים עז ע"א) ותורצו בו תירוצים שונים. בגלל הסתירה בעל ערוך השולחן (העתיד, הל' ביאת מקדש, סי' לט אות יד) סובר שאין צריך שהציץ יהיה על מצחו של הכהן הגדול ולפיו בעזרת הציץ שיצר מכון המקדש נוכל להקריב אע"פ שאינו על מצחו של כהן גדול.




[3] מסופר באחרונים על ר' יחיאל (הראשון) שעלה להקריב בהר הבית, ומכורח זה סבר היעב"ץ שהיה זה קרבן פסח.




[4] צ"ע, הרי הקריבו קרבנות ציבור עוד טרם נבנה מקדש שני ורק מזבח בנוי (עזרא ג, ו). ועוד, הרמב"ם פסק שאפשר להקריב כיום כשאין מקדש, והלא תמיד אי אפשר ללא שקלים, ושקלים אי אפשר ללא בית. ודוחק לומר שהתכוון למעשה רק לקרבן פסח. ושמא דיבר כשאין דבר אחר לעיכובא, כגון שגבו שקלים מכל ישראל, וכן קרבן יחיד כשאין טומאה.




[5] על כך ענה הרב טיקוצ'ינסקי, שהפורשים מהקרבנות אינם נכללים בחשבון. ועוד, שחוסר רצונם נובע מחוסר ידיעתם, אך לו היו מכירים בערך הקרבנות היו חפצים בהם.




[6] ואין אפשרות ללבוש את כל השיטות, שגם אם טכנית הדבר היה אפשרי ללבוש חמישה עשר אבנטים - הרי מרובה בגדים אסור גם הוא.




[7] בספר "עת לחֶננה" נטו לפתור את שאר הספקות כגון צורת האריגה והארגמן ורצו לסמוך על דיוק ברמב"ם לפיו לכאורה אין התכלת מעכבת וצירפו שכיום כבר נמצאה כמעט בוודאות התכלת. וקשה לי שנסמוך על דיוק בהבנת דברי הרמב"ם שלא כתב זאת במפורש נגד דברי ראשונים אחרים מפורשים, ועוד שיש תוספתא מפורשת שתכלת מעכבת באבנט, ולא אדע איך הקלו בזה כל כך להוליך כוהנים אל איסור כה חמור. ואיזה כהן ירא ה' יסכן נפשו באיסור שמתחייבים עליו מיתה...



 

 

השיעור ניתן בט' אדר תשע"ו

קוד השיעור: 6951

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת תצוה (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




אבינדב אבוקרט
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K