ישיבת כרם ביבנה

קודש וחול - חלק ב': תודעת הזמן

אריאל נעמן

קישורים: חלק א - חלק ב - חלק ג


במאמר הקודם הצגנו את התפיסה היהודית בעניין הקודש והחול וראינו שהמצב האידיאלי לחיות בו, מצב של חיי קדושה, אינו זה המאופיין בשקט והרמוניה רוחנית, אלא דווקא באופן בו האדם נמצא בתסכולים והתלבטויות דתיים ומתוכם מגלה את רבדיה העמוקים של הדת.




במאמר זה ובמאמר הבא, נבחן בע"ה את מרכיביה המרכזיים של הקדושה - מקום וזמן. נפתח במקום.


במהלך ההיסטוריה האנושית, עבר האדם ממצב של נדודים - למעמד של התיישבות. ממצב של נדידה בהתאם לגורמים שונים, כמו מקורות מים, מזג אוויר וכדומה - למצב של בנייה והתפתחות סוציולוגית במקום מסוים. האדם התושב הפיק תרבות מתקדמת יותר מהאדם הנודד. ככלל, הציביליזציה היא (לרוב) תוצר של אנשים החיים בקביעות באותה אדמה.


מהי עדיפותו של האדם המתיישב על פני אחיו הנודד? מהי הסיבה שהצליח המתיישב להקים חקלאות, חברה, ותרבות ענפה בניגוד לעולמו "העני" של הנווד?


על מנת לענות על זה, יש להבין את אופיים הייחודי של הנווד והמתיישב.


ראשית, אדם נודד אינו מחויב לאדמה. ברגע שהתנאים אינם מתאימים לו, הוא נוטש אותה ומקים את מושבו החדש באזור טוב יותר. אין לו שאיפה לעבד את הקרקע, כיוון שאין לו קרקע משלו. בנוסף, אין לנווד קשר נפשי לאדמה. הוא נטול רגש כלפיה. הוא לא נתן כלום לאדמה והיא לא נתנה לו. לנווד - חסרה תודעת המקום.


החקלאי המתיישב לעומת זאת, יוצר ובונה. בידיעה שזוהי אדמתו, הוא מעבד אותה וטורח בטיפוחה, מתפלל לגשם שירד, ומוכן להיאבק עם כל מי שינסה לכבוש ממנו את הטריטוריה. החקלאי אינו מחפש אחר מקומות מרעה נוספים. הוא קשור לאדמתו ונחלתו. יש לו תודעת מקום.


לאורך ההיסטוריה, משמשת הטריטוריאליות לסיבה מרכזית למלחמות בין קבוצות שונות.


בסכסוך שבין קין והבל, ניתן למצוא דוגמא לרעיון זה. קין - שהיה חקלאי - היה חזק מהבל אחיו, שהיה רועה צאן, נווד. לקין, היה קשר חזק עם האדמה והוא היה מוכן להיאבק עליה, לתבוע את עלבונה. לכן הוא היה מוכן להגיע למעשה הקיצוני ביותר - הריגת הבל אחיו. ואכן, העונש הראוי ביותר לקין, היה לגזור עליו להיות נע ונד בארץ - נווד, חסר מרגוע ושלווה.


אם נבחן זאת במושגים של ערכים רוחניים, ניתן לראות את הנוודים והמתיישבים - כסמלים. כך, גם נוכל להבין את הקשר המהותי בין מקום - לקדושה.


הנווד נראה כטפיל רוחני. כל עוד מספקת לו האדמה שטחי מרעה ותנאים נוחים, קשור הוא אליה. אולם מאותו הרגע בו מפסיקה האדמה לספק את צרכיו, הוא נוטש אותה לטובת מקום אחר. בדומה לאותו "נווד" - קיימים אנשים היודעים להוקיר ערכים כל עוד הם נהנים ומספקים אותם. אנשים כאלו אינם מראים סימנים של "תודעת מקום", יחס של בעלים, לאותם ערכים.


העם היהודי, עבר תהליך שינוי מנוודות להתיישבות. חז"ל הדגישו עניין זה בבואם לסכם את מהלכיה של השכינה ממצרים לא"י. משילה - שם נקראה "אוהל" - סמלו של הנווד, ועד לבית המקדש (בית - שהוא סמלו של המתיישב). רק כאשר התיישב העם היהודי בארצו, זכה לתודעת מקום אמִתית וקדושה.


דוברים מודרניים של תורת השקפות העולם, מבחינים בין גישתו של המדען, לזו של הפילוסוף. המדען - הוא חוקר אשר אינו "נוגע בדבר". אין לו נימה אישית המתבטאת במחקריו. דומה הוא אם כן, לאותו נווד - אשר אינו מעורב ב"מקום". הפילוסוף, לעומתו מלא זיקה למחקרו והשקפתו, ובהיבט תרבותי - שייך הוא ל"מקום" - בדומה למתיישב. אדם אשר אין לו התחברות אישית עם השקפת העולם - הריהו בבחינת "נווד". לאיש כזה, אין תחושת שייכות ותודעת "מקום". איש כזה אינו יכול להיות קדוש.


אדם יכול לדעת ולהבין בתורתם של תרבויות שונות, אולם תמיד תעמוד בפניו השאלה: "מהו מקומי בעולם? מהי השקפתי?". לדעת כשלעצמה אין משמעות. אדם יכול להיות בעל ידיעות נרחבות - אולם להישאר "נווד". רק כאשר הדעת נהיית חלק מקיומו ותפיסתו של האדם - ניתן לומר כי הנווד מצא את מקומו.


היהודי ה"מודרני", הינו נווד רוחני. הוא מאופיין באדישות וספקנות כלפי חובות ואידיאלים. לא משקיע תשומת לב רבה למהות קיומו בעולם. גישה כזאת, לעולם לא תאפיין אישיות רבת רבדים. ואין הכוונה רק לחילוניים, אלא גם לחלק מן הדתיים. דתיות אשר איננה מבוססת על תורה ודעת - היא אינה האידיאל היהודי.


כאשר האדם מתרכז במהות חייו, ועוסק בהגשמתם של חיים רוחניים, ממילא מקבלים חייו משמעות אמתית. היקום כולו מתרכז לכדי עבודת האלוקים.


באופן זה העניק העם היהודי לאלוקים את התואר "מקום". אנו רואים בקב"ה - מקומו של עולם.


עניינו של תואר זה, הוא גילוי דעתנו כי ה' נמצא בכל מקום בחיינו. אנו חשים בנוכחותו המתמדת. אין הוא נעלם מאתנו. הקב"ה לא מגיע אל האדם ע"י חשיבה פילוסופית כי אם על ידי חוויה רגשית.


השקפת עולמו של היהודי, אם נסכם, מורכבת מהכרה בבורא והשלכת מציאותו על כל תחומי החיים, והם שמגבשים את הכרת המקום, במובנה הרוחני. בלי הכרת המקום, בלי אידיאולוגיה איתנה ואמתית, לא ניתן להגיע לקדושה ולהחזיק בה. רק כאשר האדם ייטע עצמו בעולמה של תורה ויתאחד עמה - יהיה מסוגל לטעון כי אכן מצא את האלוקים.


בפעם הבאה בע"ה נביא את החלק האחרון למאמר - תודעת הזמן.



(פורסם באשכולות 361 - פרשת שמות תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בכ' טבת תשע"ו

קוד השיעור: 6793

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר ממשנת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P