ישיבת כרם ביבנה

קודש וחול - חלק א'

אריאל נעמן

קישורים: חלק א - חלק ב - חלק ג


"קודש וחול" - דת וחילוניות, הם בבחינת הבדלים תרבותיים בדתות ועמים שונים. ביהדות, קודש וחול הינם מושגים המרכיבים את מסגרת ההלכה, ומעצבים את אורח חיינו. אמנם הסיווג הזה הינו אוניברסאלי וקיים בדתות רבות, אולם ההגדרה לערכים הללו של קדושה - וחילוניות שונה לחלוטין בכל מקום. כך למשל, ההשקפה היהודית-ההלכתית על מהות הקודש והחול נוגדת לחלוטין את המקובל בחוגים ליברליים שונים, יהודים ושאינם יהודים.


בעלי פרשנויות דתיים שונים (לא רק ביהדות), רואים בחילוניות-התיאולוגית וגם הניסויית[1]  - כמעין מצב של חוסר ביטחון, פחד והסתייגות. היא עלה נידף ברוח, חסרת יסוד אמִתי. על פי פרשנים אלו - אין החילוניות מוצאת לעצמה מנוחה ומרגוע.


הדת, לעומת זאת, היא היפוכו של מצב זה, והיא בבחינת ביטחון והגנה מפני תנודות החיים. מקלט מפני הלחץ המגיע מהעולם החילוני. במצב זה, תחת המעטה המגונן של הדת, יכול האדם למצוא תכלית אמִתית לחייו.


אדם דתי בעצם מסיר מעליו את האחריות והתפקידים שלוחצים על מצפונו, והוא מסיר מעל שכמו את עול האחריות להתבוננות פנימית.


בהיבט פילוסופי, ייתכן שגישה זאת נוחה וטובה בשביל הטמעת הדת בקרב ההמונים. קל יותר "לשווק" את הדת, אם תציע אותה לאדם כתרופה המועילה לאומללות וייסורים[2]. אלא שה"תרופות" הללו, גורמות לכך שהמעשה הדתי נתפש כשטחי יותר, ומאבד את יופיו הייחודי ורבדיו העמוקים. הפילוסוף הדני קירקגור[3] התייחס לגישה זו - הלוכדת את הדת במרחב המצומצם של הרוגע הנפשי - וכינה אותה "שכל שטני".


למעשה, החוויה הדתית, יש בה מעבר למתן מעמד נוח ושליו. אדרבה! היא עמוסה באתגרים וסכנות תמידיות. כאשר מוצא האדם את האלוקים, אין הוא משתחרר מחובותיו כלפיו אלא להיפך, נוספים עליו חובות חדשים. הדת לא תמיד היא מעניקה לאדם שלווה ורוגע, המצביעים לרוב על תפיסה רדודה ושטחית. המשוואה של חיים מאושרים ביחד עם עושר מחשבתי - אינה נכונה. הקדושה הינה מיוסרת ומאתגרת הרבה יותר מהחילוניות. איש הדת מרגיש מיד חוסר באיזון והרמוניה. הוא טרוד תמיד על ידי בעיות של ניגודים וסתירות בחשש שלעולם לא ימצא להם פתרונות.


נציגיה המודרניים של הדת, מבטיחים לקהלם פתרון לכל בעיות החיים - ציפייה שאין הדת מסוגלת להגשים. הדת מעמיקה יותר ויותר את הבעיות והשאלות, ואינה חוששת להישאר בלי תשובות. תפארתה היא בכך שהיא בבחינת מסתורין מופלא.


האידיאל של המוסר היווני היה האישיות ההרמונית. האדם המושלם הינו בעל האופי המאוזן והשלם. הפסיכולוגיה של אריסטו נשענת על תפיסה זאת. אולם בחלוף השנים, ראתה האנושות אמנים ואנשי רוח גאונים - שההרמוניה והאיזון הנפשי לא היו מנת חלקם. אכן, יצירה יכולה לבוא ממקום של תוהו ובוהו.


משה רבנו רואה את הסנה הבוער. הוא מכסה את פניו מתוך יראה ופחד, מעדיף שלא לחזות במראה האיום. מצד שני, הוא נמשך ומתקרב אל מוקד האירוע עד שאומר לעצמו "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה". זו אינה הרמוניה, ואינה האיזון המושלם עליו מדבר אריסטו. זוהי אישית אידיאלית ואנושים המונעת על ידי שני כוחות מנוגדים של עוצמה ויראה.


לאורך הדורות, נראה כי ההיסטוריה של עמ"י מלאה בכישלונות והצלחות רוחניים, עליות וירידות ולא בהכרח סדר ואחידות. נראה שלמרות קיומו של מעמד הר סיני, אירוע כה רוחני, אין בו די כדי להקנות לישראל שלווה מוחלטת. עמ"י חטא עוד בהיותם במדבר סיני.


הקדושה, אם כן, אינה בבחינת גן עדן, אלא פרדוקס. הסיכונים שבדת גדולים יותר מאלו שבחילוניות.


הקדושה משתקפת ומוסברת בהלכה שלנו, הדורשת מן האדם זהירות יתר ביחסו אל הקדושה מאשר אל זהירותו בחול. בנוגע לטומאה, פיגול, היסח דעת (ועוד דברים רבים), אין מקום לדברי חול, והם שייכים לקדושה בלבד. לפי ההשקפה ההלכתית, ניתן לפגום בקלות בקדושה, ולכן היא מצריכה שמירה מעולה. היסח דעת עלול להביא לנפילה.


באופן דומה, אם פוגמים בדת באמצעים שאינם מוסריים, היא הופכת לגורם שלילי והרסני. עגל הזהב הפך לכוח שלילי - ולא ניטרלי, מהרגע בו נקרא בשם "אלוקים".


אידיאלים נעלים, שהביאה היהדות לעולם הושחתו כאשר הוסבו למשמעויות אחרות ממקורם. 'אהבה' למשל, מושג דתי מרומם, נפל קרבן לתפיסות טמאות. 'כבוד האדם' - נלקח להאלהת האנוש והצמחת הדיקטטורה.


ההלכה רואה כי קיימים בקדושה אתגרים חיוביים וגם כוחות שליליים. אין עלינו להתעלם מקיומם של האספקטים השליליים, כי אם להמשיך לחיות בקדושה נוכח הקושי. שאיפתנו, אם כן, צריכה להיות שימורה של הקדושה חרף כל המכשולים.


בחלקו הבא של המאמר נעסוק בע"ה בתודעת הזמן והמקום, ממדיה העיקריים של הקדושה.



(פורסם באשכולות 359 - ויגש תשע"ו)






[1]  תאולוגיה היא חקר הדת. כאשר אנו מדברים על "חילוניות תיאולוגית", הכוונה לזאת המתיימרת לראות באורח חיים חילוני, כאידיאלי ומושכל. זאת בניגוד לחילוניות ניסויית, שמגיעה רק מכוח התאווה ולא ב"אמונה" באורח חיים כזה.




[2] וגישה זו אכן עלולה לשמש ארגוני מיסיון רבים...




[3]סרן קירקגור, 1813-1855, מחשובי הפילוסופים בעת החדשה. אבי "הפילוסופיה הקיומית", תורה העוסקת במשמעות החיים, וחופש הרצון האנושי.




 

 

 

השיעור ניתן בו' טבת תשע"ו

קוד השיעור: 6763

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים במשנת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: