ישיבת כרם ביבנה

סיני או עוקר הרים

ר' דניאל סגרון


הגמרא בסוף הוריות אומרת שסיני עדיף מעוקר הרים, אך הגאון רבי שלמה קלוגר (בהגהותיו לפרי מגדים או"ח ס"ס קלו) טען שזהו דווקא בזמן הש"ס "כי בזמנם לא היו ספרים נדפסים ומשום הכי סיני עדיף, אבל עכשיו אחרי חיפוש מועט יוכל האדם למצוא מבוקשו".


אך ייתכן לומר, שהשאלה האם סיני עדיף או עוקר הרים עדיף, אינה שאלה 'איזה סוג של כישרון מועיל יותר בלימוד התורה', אלא זו שאלה של 'צורת הלימוד'. ישנה דרך של לימוד שחותרת קודם כל להבנה עצמית, מנטרלת לרגע את גדולת רבותינו והמחויבות אליה, ושמה את עיקר המאמץ בשאיפה להבנה עצמית מדויקת בדברי הגמרא וגדולי הראשונים. לאחר ההבנה העצמית הזו נפנים לעיין בדברי שאר הראשונים והאחרונים ומעיינים מה מתיישב על הלב ומה לא, מה מסתבר ומה לא.


אך ישנה גם גישה שאומרת: כיום איננו במדרגה של לפסוק מתוך הגמרא ומתוך הראשונים, אלא עלינו לשים את עיקר מאמצינו בהבנת בדברי הפוסקים הקדמונים. כמובן, שאם לעיתים ישנה קושיא על דבריהם, ניתן להקשות כדרכה של תורה, אך הגישה הבסיסית היא להתמקד בהבנת הפוסקים.


לכל דרך יש יתרון וחיסרון.


בדרך הראשונה יש יתרון עצום, כי המעיין באופן עצמאי מפתח גישה מאד ביקורתית, כי יש לו את ההבנה שלו, וכל מה שלא מסתדר עם ההבנה הזו - יפריע לו. הוא יעיין ויתאמץ להבין מה הקשיים בכל כיוון ופירוש בסוגיא, ומשכך - הבנתו תתחדד. הוא לא יאטום את מוחו בפני כל הנאמר בספר, הוא לא יתקבע על קבלת פוסק מסוים, אלא יחשוב באופן עצמאי מה מתקבל על הלב ומה לא, מה הגיוני ומה לא. אך החיסרון בדרך זו הוא, ש'ראשונים כמלאכים', ועומק הבנתם ועוצם עיונם והיקף ידיעותיהם בכל מרחבי התורה גדול לאין ערוך משל הלומד המאוחר, ולכן כשאדם מפתח גישה עצמאית מדי הוא יתחשב פחות בדברי הפוסקים המאוחרים שאובייקטיבית גדולים ממנו לאין ערוך.


בדרך השנייה יש יתרון, שאדם מקבל תמונה כוללת ורחבה. הוא רואה את כל סוגי הסברת בעניין, קרא את נימוקי שני הצדדים, עיין בתירוצים הרבים לכל קושיא שמתעוררת, וכך הוא נמצא יחד עם מאות אדירי תורה שתמצית המאמץ שלהם בכל אלפיים שנות הגלות הוביל לבירור האיכותי והמקיף ביותר של הבעיה הנידונה. אך החיסרון בדרך זו הוא בולט, שמי שניגש ללימוד באופן שכזה הבנתו עלולה להיות דלה יותר, הסיכוי שהוא יספק סברא מערכתית מקיפה שחוזרת לשורשי הסוגיא ומחלצת מהם את לוז העניין - נמוך יותר. בגישה זו מפתחים הרבה פחות גישה ביקורתית שמועילה מאד הן להבנה עמוקה יותר של העניין והן לגיבוש סברות למדניות שחודרות ללב העניין. כשמתעסקים יותר מידי ב'מי אמר' ולא ב'מה אמר', כששמים את הדגש על מרחב ולא על עומק, ניתן לטעות בדברים פשוטים ולפעמים חילוק אחד למדני יכול להפיל מגדל שלם של עירום שיטות והתעסקות יתירה במה פלוני או אלמוני סובר.


אולי זו שורש השאלה האם סיני עדיף על עוקר הרים. לא איזה כישרון יותר יעיל, אלא איזו גישה ללימוד התורה יותר נכונה. הגמרא פוסקת שסיני עדיף. כלומר, למרות חוש הביקורת שמתפתח אצל הלומד באופן עצמאי, השם דגש על חריפותו והבנתו העצמית שעוקרת כל הר, עדיין דרך הלימוד של הסיני קרובה יותר לאמת כי ההיקף שהוא רואה, העובדה שהוא נשען על שרשרת ארוכה של מסורת תורה שבעל פה מבטיחה שטעותו בהוראה תהיה קטנה יותר.


הגמרא הכריעה, שהחיסרון בדרך השנייה קטן יותר מהחיסרון בדרך הראשונה, מכיוון שלוּ שקול יישקל שכלו של הלומד אל מול שכלם של כל רבותינו, בוודאי שיותר מסתבר שהאמת מצויה בחיקם של גדולי הפוסקים מאשר בחיקו של מעיין מאוחר, שאמנם הוא חריף ומחודד ורכש שכל ישר והבנה בהירה, אבל אובייקטיבית הוא קטן יותר משאר הפוסקים עליהם הוא רוצה לחלוק, בביקורתיות הנועזת והחריפה שלו.


אם כך סיני עדיף, כלומר הגישה שמתמקדת בהבנה הקדמונים היא עדיפה. אך גם בתוך גישה זו ישנם שתי אפשרויות. יש שטענו שאמנם הגישה היא להתמקד בהבנת הקדמונים אבל ההבנה ההכרחית היא של דברי הגמרא והראשונים. בהם צריך לשים את עיקר המאמץ כי מי שישקיע יותר מידי בהבנת האחרונים יפספס את הבנתו העצמית שתועיל לו בהעמקת הלימוד. בדרך זו צעדו פוסקים כמו מהרש"ל, הש"ך הגר"א ובימינו אנו החזון איש והאגרות משה. הם לא אחזו שעוקר הרים עדיף על סיני, כולם היו 'סיניים' גדולים בש"ס וראשונים, אלא שהסיני החשוב והנצרך הוא הסיני בגמרא ובראשונים. לשאר אין לנו מחויבות. לעיתים גם על ידי גישה זו באים לחלוק על קדמונים או להכריע כמו ראשונים מסוימים, אבל כאשר הגישה הבסיסית היא בראש ובראשונה להשיג שליטה מקיפה בש"ס ובראשונים, החשש מטעות ומעצמאות יתר שתוביל ל"לפום חורפא שבשתא" אינו גדול.


לעומת זאת יש שאחזו, שכיון שיש עדיפות לסיני, כלומר להבנת הקדמונים ולא להבנה עצמית בשורשי הסוגיות, לכן יש להחיל את אותה גישה לא רק על הראשונים אלא גם על האחרונים. גם גדולי האחרונים גדולים מאתנו, היחס בינינו לבינם הוא כמעט כמו היחס בין גדולי האחרונים לראשונים, ולכן גם עליהם יש להחיל את גישת הסיני. לכן את הדגש צריך להמשיך ולתת על שליטה מקיפה בדברי האחרונים, עד אחרוני האחרונים, כי הם כבר עסקו בכל צדי צדדים של הסוגיא והנשען עליהם, על אינספור שעות עמל ויגיעה של כל האחרונים שעיינו בכל מרחבי הש"ס והראשונים, טעותו קטנה יותר והסיכוי שהוא יכווין לאמיתה של תורה גדול יותר.


נמצא, שאין כלל מחלוקת עקרונית בין גדולי ישראל. לפי כולם גישת הסיני עדיפה כמו שפסקה הגמרא, אלא שנחלקו בשאלה האם די בגישה הסיני כלפי הש"ס והראשונים, ומצד האחרונים יש להיאחז ביתרון העצום של גישת ה'עוקר הרים', או שמא גם כלפי האחרונים יש להרחיב את גישת הסיני ולשים את עיקר מרצנו בהבנת דברי הקדמונים. כמובן, שגם לפי הגישה המרחיבה את הסיני אין מחויבות טוטאלית למה שאי פעם נכתב בספר וכל אחד מהאחרונים חולק לעיתים על קודמיו וסותר דבריהם בראיות כדרכה של תורה, אבל הגישה הבסיסית, אופן הלימוד בתחילתו, היא להתמקד בהבנה עמוקה של דברי הקדמונים. רק לאחר הגישה הזו ניתן להפעיל חוש ביקורת, ניתן להפעיל נועזות ועצמאות וניתן לבחון בשכל הישר מה מסתבר ומה לא מסתבר, מה מתקבל ומה לא מתקבל.


נמצא שהלימוד בנוי בשני שלבים: שלב ראשון הוא מיקוד מאמץ בהבנת הקדמונים, או הראשונים או גם האחרונים כל חד כדאית ליה, ושלב שני, מאוחר יותר, של חשיבה עצמית, ביקורתית, שמעמיקה את הלימוד ומפרה אותו.


ואולי זו כוונת הגמרא בשבת (סג ע"ב) "ליגמר איניש והדר ליסבר", כלומר: קודם כל להשריש בליבנו את גישת הסיני, את הגישה שממקדת מאמץ בהבנת הקדמונים מתוך הכרה ברורה שהם גדולים וקדושים מאתנו, ורק אחרי שהאדם עמל להבין את דברי הגמרא והפוסקים, ראשונים או אחרונים, הוא מתחיל 'ליסבר' להיות עצמאי, לפתח את הבנתו הייחודית, את נטיית נפשו והסברות שמתיישבות על לבו.


לפי זה אין הכרח לקבל את חילוקו של מהר"ש קלוגר, כי כפי הנראה הוא בנוי על ההנחה ששאלת סיני ועוקר הרים זו שאלה של סוג כישרון ולא של צורת לימוד, שהיא קבועה ולא משתנה בגלל המצאת הדפוס.


יתרון נוסף וגדול של גישת הסיני היא היציבות של המערכת ההלכתית. בשיטת המשפט הרווחת כיום בעולם יש לשופט מרחב עצום של שיקול דעת. כמעט אין לו מחויבות ושופט מוכשר ומחוכם יכול לפרש כמעט כל דבר כאוות נפשו. השופט פוסק לפי מה שנראה בעיניו ואין לו צורך תמידי להסתדר כל הזמן עם הקדמונים ועם מה 'שהוא אמר'. לא מקשים עליו מהקצות ולא סותרים את דבריו מהנתיבות.


אך בגישה זו, לצד היתרון הגדול שלה שהיא מתמקדת בתוכן ולא ב'עטיפה', יש גם חיסרון גדול כי שיקול הדעת אינו דבר מוגדר. כל שופט אומר מה נראה לו, כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינם שוות, ומי שבא אחריו סותר את דבריו קודמיו ובהיעדר כללים ויציבות בסיסית נוצר מרחב אפור רחב מאד שמערכת חוקתית מתקשה לעמוד בו. לכן, לדוגמה, השופט ברק כתב ספר בשם 'שיקול דעת שיפוטי' ובו ניסה לתת סדרה של כללים באלו מצבים ניתן להפעיל שיקול דעת שיפוטי ואיזה סוג של שיקול דעת שכזה הוא קביל מבחינה משפטית. כלומר ברק בא בעצם לאזן את הבעייתיות הנגרמת מכך שאין סמכות ואין מחויבות ולשופט יש מרחב עצום של שיקול דעת. לכן הוא קבע כללים ותתי כללים.


אולי אפשר לומר שההלכה פתרה את הבעיה הזו בדרך אחרת. ההלכה קובעת "סיני עדיף", כלומר מלכתחילה אין ואקום אינסופי. יש גמרא, יש ראשונים, יש גדולי האחרונים, ועל הפוסק להכיר את דבריהם, לעיין בהם, ובתוך המסגרת הזו לפסוק ולהכריע. אמנם לאחר ה'סיני', לאחר הגישה הבסיסית של להכיר את הפסיקה הקדומה, בהחלט יש לפוסק מרחב מסוים של שיקול דעת, של עצמאות ומקום לשכלו האישי והבנתו העצמית שמובילה לפתרון טוב יותר לבעיה הנידונה.


אך האיזון הזה בין הסיני לעוקר הרים, בין השלב הראשוני של הבנת הקדמונים וכפיפות אליהם לבין השלב השני הבוחן בכור הביקורת כל סברא וכל פסק, יוצר לא רק את האיזון הראוי בין ההבנה העצמית לכפיפות לגדולי רבותינו אלא גם בין המרחב החשוב של שיקול הדעת לבין היציבות של המערכת המשפטית וההכרח לקבוע כללים מסוימים למושג החמקמק 'שיקול דעת שיפוטי'.   


'ליגמר איניש והדר ליסבר'.


(פורסם באשכולות 359 - ויגש תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בו' טבת תשע"ו

קוד השיעור: 6762

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בענייני תלמוד תורה (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: