ישיבת כרם ביבנה

"תפילה בציבור" - התפילה והציבור

שמואל פינסון


[1] הגמרא בשבת, בסוף פרק "במה מדליקין" (לב ע"א) מביאה מימרא שאומרת דרשני:


תניא: ר' ישמעאל בן אלעזר אומר: בעוון שני דברים עמי הארצות מתים, על שקורין לארון הקודש ארנא, ועל שקורין לבית הכנסת בית עם.


טיבה של העבירה הראשונה, השמטת הקודש מן הארון, היא דבר שניתן להבנה. יש בדימוי כזה מעין חילון של קדושת התורה, וחילול שם שמיים. העונש הבא בעקבות חטא זה, מובן גם הוא. אך השאלה מתחילה בהגיענו לחטא השני- מהו מהות העניין פה? מה כ"כ נורא בקריאת בית כנסת "בית עם"? הרי זה משמעות המילים "בית כנסת"- בית שבו מתכנסים העם?


התשובה טמונה במושג הלכתי, הלא הוא מושג השליחות.


אצל הגויים, שליחות משמעותה ייפוי כח, דהיינו: אני מקבל הרשאה מאת המשלח לפעול במקומו. השליחות במשפט האזרחי משמעותה העברת סמכות מהמשלח לשליח.


לא כן בהלכה. אצלנו, יש מושג של "שלוחו של אדם כמותו" בתוך השליח גלומה אישיותו של המשלח. שליח המתמנה אין אומרים לו "יש לך רשות", אלא אומרים אליו - "ידיך כידי, פיך כפי, דיבוריך כדיבורי". כיצד יכול אדם לההיפך במידה מסויימת לאדם אחר?


כדי שיקרה שינוי כזה, כדי שהאדם יוכל להיהפך למישהו אחר, הוא צריך להיות מסוגל להסתכל מעבר לעצמו. אם השליח איננו מכיר את טיב השליחות ואת טיב המשלח, הרי זה יהיה דומה לשחקן תיאטרון המשחק דמות לפני שעמד על מהותה של הדמות אותה הוא משחק. ברור לכל, שהופעה כזו תלקה בחסר. כיצד יוכל שליח למלא את מקומו של המשלח, אם לא שוררים ביניהם יחסים של אהדה, קרבה וידידות? האדם המאוהב בעצמו, שאינו יודע דבר על נוכחותם של אחרים בעולמם הזה, יתקשה לקבל עליו את נוכחותו וזהותו של שכנו הקרוב. ע"פ זה מובנים דברי הגמרא בקידושין (מא ע"ב) שרק יהודי יכול להיות שליח- "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית" - השליח חייב להיות כמשלח, בו ברית. בין קהילת בני הברית לשאר האנושות ישנו תהום עמוק, תהום שאסור שיתייצב בין שליח למשלח. בתמצות, שליחות ניזונה מחסד, ממזיגתם של התנסות אישית ושיתוף הדדי.


כך גם נביא, אשר הוא שליחו של הקב"ה. אין הנביא רק מייצג את הקב"ה, אלא הקב"ה מתלווה לנביא, ומדבר מתוכו, כמו שכתוב על משה "שכינה מדברת מגרונו של משה".


בבואנו לדבר על תפילה בציבור, ראשית יש לחקור: מהו ציבור?


לכאורה, אנו נוטים לייחס את המונח ציבור למניין של עשרה. דבר זה הוא נכון במידה מסוימת, אך גם מטעה. לשם הבנת המושג לאשורו, נעיף מבט בדיני קרבן ציבור, שהרי התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, ושני הדברים קשורים בקשר עמוק. ביחס לקרבן, "ציבור" משמש בלשון "עדה". כל כלל ישראל מיוצג ע"י קרבן הציבור. אם יתכנסו עשרה ויביאו קרבן, לא יהיה קרבנם בגדר "קרבן ציבור", אלא בגדר קרבן השותפים. מכאן, שהמילה "ציבור" מורה על כלל העדה היהודית. כמו"כ, כאשר אנו אומרים תפילה בציבור, אין הכוונה רק לעשרה הנוכחים בבית הכנסת, אלא לכל עדת ישראל. אין עשרת המתפללים רק מייצגים את כלל ישראל, אלא בצורה רוחנית מוזרה הם מגלמים בתוכם את כלל ישראל עצמו. עשרה הנושאים תפילה בבית הכנסת, מתפללת עמם כנסת ישראל כולה.


ברם, אין מדובר רק בעם ישראל הקיימים כעת, אלא כנסת ישראל, כפי שהבינוה חכמי הנסתר, כגון הרמב"ן ומהר"ל איננה רק אוסף של בני אדם בני דורנו הקרויים יהודים, אלא ישות נפרדת, סמויה מן העין. כנסת ישראל אמנם כוללת בתוכה את בני דורנו, אך היא כוללת גם את כל נשמות ישראל שהיו בעבר, וכן שיהיו בעתיד. כל הדורות הללו, הן שהיו, שיהיו, ושקיימים כעת, מצטמצמים לתוך עשרה יהודים המתפללים בבית הכנסת, ובכך יוצרים את הציבור הדרוש לאמירת דבר שבקדושה.


שאלנו לעיל מדוע הקפידו חז"ל כ"כ על הקורא לבית הכנסת "בית עם". אך התשובה עכשיו ברורה. בית הכנסת הוא משכנה של כלל ישראל הגדולה והנעלמה, על פני הדורות והתקופות כולן. לעומת זאת, "בית עם" אינו אלא ביתם של בני דור ההווה. לא די בתפילה עם בני ההווה. יש לשאת תפילה עם עדת ישראל כולה, השרויה בבית הכנסת. אסיים בציטוט מדברי הרב: "העבר טרם חלף, העתיד כבר הינו, ואנו, העשרה, המניין ההווה, כורכים יחדיו עבר ועתיד. בית הכנסת בית התפילה הוא, בהיותו מעונה של כנסת ישראל הגדולה, ומתוך כך, אף מעונו של הקב"ה הפוגש בכנסת ישראל"



(פורסם באשכולות 358 - וישב חנוכה תשע"ו)





[1] הדברים לקוחים מהמאמר "בית הכנסת - מוסד ורעיון" בספר "דברי הגות והערכה".




 

 

 

השיעור ניתן בכ"ב כסלו תשע"ו

קוד השיעור: 6757

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים ממשנת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: