ישיבת כרם ביבנה

על לימוד התורה

אביעד ברגר

הרמב"ם במורה נבוכים (פרק לד) מונה סיבות מדוע לא להתחיל את תחילת הלימודים ישירות במדע האלוקות. סיבה אחת היא אריכות המצעים הנדרשים כדי להתחיל במדע זה. בלשונו: "ואין שם דרך להשיגו אלא על ידי מעשיו והם מורים על מציאותו. ועל מה שצריך לסבור בו ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא כדי שנקח בכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרינו הא-להיים. יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים ומסגולות התבניות ההנדסיות נלמד מהם דברים שנשלול ממנו יתעלה ותורינו שלילתן על כמה ענינים. עניני התכונה הגלגלית ומדעי הטבע איני חושב שיהיה לך ספק בכך שהם ענינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת לא באופן דמיוני".


והנה, בהלכות יסודי התורה (פרק ד) הציב הרמב"ם דרישות שונות: "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר. ולחם ובשר הוא לידה האסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצוות. ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות אביי ורבא אפ על פי כן ראויין הם להקדימם שהם מיישבים דעתו של אדם תחילה".


על סתירה זו עמד הרב קאפח, והסיק, שידיעת תלמוד כולל כל סוגי החכמות שהרמב"ם ציין. יוצא, שיש אופן מסוים של לימוד גמרא שמקנה את האמצעים והחשיבה הנכונה שמקנים סוגי ספרי החול שהרמב"ם ציין כדי ללמוד ולהבין חכמה אלוקית, אותה הרמב"ם ראה כמטרה ותכלית סופית בהקדמתו למשנה. ואכן כשמתבוננים בלימוד הישיבתי של הגמרא רואים שילובים של זכרון, חשיבה מתמטית, היגיון ועוד. לעיתים מזד מנת בגמרא סוגיא מסובכת, תוספות מסבכים אותה עוד יותר, והמהרש"א מקשה עוד. והסיבוך הוא בעניינים לא הלכתיים כלל, בלי 'יסודות' של הש"ס, אלא לכאורה רק 'משחק' של דרשות. בדרך כלל מדלגים על דברים אלו המסובכים. אמנם זה חלק חשוב בגמרא שמקנה חשיבה מסוימת נחוצה לעניינים אחרים.


ישנו סוג נוסף של חשיבה שקיימת בלימוד הגמרא וזה הוא לראות את הנסתר. מתוך אוסף של הלכות לראות הרעיון הסברה שמאחורי הדברים ואיך שכל ההלכות יוצאות ממנו. הרמב"ם בהקדמתו למורה הביא משל מספר משלי, על אופי המשל שבנבואות הנביאים: "אמר החכם, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו" - כתפוח זהב עטוף ברשת כסף שחוריה קטנים במאוד מאוד. כך משלי הנביאים בחיצוניותם נאים ככסף תוכם שרק חדי העין ישמו לב נאה כזהב. משל זה מתאים גם ללימוד הגמרא. ניתן ללמוד סוגיא באופן שטחי, לראות 'רשת כסף' ולהמשיך הלאה. החכמים יתבוננו בסוגיא ויראו ניצוץ של זהב שימשוך את עינם החדות - איזו מילה שנמצאת לא במקומה, קושיא, הערה, סתירה וכדומה. עד שיראו עוד נצוץ ועוד עד שיבינו ויראו את 'תפוח  הזהב' שעומד מאחורי הסוגיא. כמובן, שאר סוגי החשיבה - הזיכרון והחשיבה המתמטית, נחוצים לחשיבה זו האחרונה.


הייתי רוצה להדגים זאת מתחום אחר, תחום המוסיקה.


כל גדולי הנגנים מדברים על אותו עניין, כל אחד במילים שלו, והוא: הדבר החשוב ביותר כשמנגנים (בפני קהל) הוא, שאחרי הטיפול בכל העניינים הטכניים צריך שיהיה לנגן לב, שליצירה תהיה נשמה, שהכלי יראה כדבר חי השר מליבו של הנגן. גם אם ינגנו 100 אחוז נכון את התווים, ניתן לנגן גרוע כמו שרובוט ינגן. אמנם גם הנגן עם הלב הגדול ביותר - אם לא ישלוט ביצירה באופן טכני איך יוכל להביע את ליבו בשיר? כך גם בגמרא, צריך שליטה בסוגיא מבחינת זיכרון וחשיבה מתמטית, כדי להמשיך לעניינים הפנימיים יותר בסוגיא. 


(פורסם בזמורות 135 - תמוז תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בו' תמוז תשע"ה

קוד השיעור: 6487

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בנושא תלמוד תורה (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: