ישיבת כרם ביבנה

גם אתה שליח!

ינון אברמשוילי


כולם שמעו על שליחי חב"ד הפזורים בכל העולם (וכמשפט הידוע: ישנם שני דברים בכל מקום – חב"ד וקוקה-קולה). אם חושבים על המציאות של 'שליח', ובמיוחד כששומעים סיפורים מהשליחים עצמם, אי אפשר שלא להתפעל מהיקף הפעילות בתנאים הגרועים, אך במיוחד מגודל ההצלחה.


אך האם פעם חשבתם לעצמכם – איך אפשר להגיע להצלחות כאלו בתנאים גרועים שכאלה? ואולי הניסוח היותר נכון לשאלה – מאיפה להם הכוחות?


פרשתנו נפתחת בציווי ה' אל אהרן הכהן להדליק את המנורה בבית המקדש. מנורת זהב זו מופיעה גם בהפטרה (זכריה ד, ב): "...ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה וגו'", משמעותה של המנורה בפסוק זה, הוא כמשל לעם ישראל. נרותיה של המנורה מסמלים את הנשמה, "נר ה' נשמת אדם", שבקרב כל יהודי. ואת ה'נרות' הללו צריכים להדליק באופן של "בהעלותך את הנרות" – להעלות ולעורר את הנשמה שבכל יהודי, ולקרבו לאור התורה.


על פי משמעות רוחנית-סמלית זו, יכולים אנו לפרש גם את פרטי הדינים של הדלקת המנורה. ניקח לדוגמה שתי הלכות. האחת – "הדלקה כשרה בזר". כלומר, גם מי שאינו כהן רשאי להדליק את מנורת המקדש.


ההלכה השנייה – הטבת הנרות והכנתם לקראת ההדלקה, חייבת להיעשות רק על ידי כהן ולא על ידי זר.


ההלכה שההדלקה כשרה בזר רומזת, כי הפעילות ב'הדלקת' אור נשמתו של יהודי שני, אינה מוטלת על יחידי סגולה. זו זכותו וחובתו של כל יהודי לקרב את אחיו לאביהם שבשמים. המשנה באבות (א, יב) אומרת לכל יהודי: הוי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אמנם, דבר זה נלמד מאהרן הכהן, אך הוראה זה מופנית כלפי כל אחד - מכאן, שכל יהודי יכול וצריך להשתדל לקרב את חברו, בדרכי נועם ובאהבה, לתורה ולמצוות.


עם זאת, אומרת התורה, ש"ההטבה", הכנת השמן והפתילה (לפני ההדלקה), יכולה להיעשות רק על ידי כהן. משמעות הדבר היא, שאמנם כל אחד יכול לבצע את המלאכה של קירוב הזולת, אבל קביעת האמצעים – על כך לא יכול כל אחד להחליט, אלא רק הכהן.


ומה הכוונה?


עלול יהודי לחשוב, שהואיל והוא מצווה לקרב יהודים לתורה ולמצוות, יכול הוא להחליט בעצמו כיצד יעשה זאת. הוא יבחר לו דרכים משלו כדי לקרב אחרים ליהדות; 'יפרש' חלקים בתורה על פי צרכי ה'קירוב'; ייתן לזולת דרך אישית בקיום המצוות וכו' – אך למעשה, יוצא שאינו מקרבן לתורה, אלא להיפך! מקרב את התורה אליהן ח"ו!


באה התורה ומזהירה: אסור לך להכין בעצמך את החומר להדלקה. אתה עצמך עלול לנקוט דרכים שירחיקו יהודי במקום לקרבו. היחיד שמסוגל להתוות דרך נכונה ואמתית להארת נשמות העם היהודי, הוא הכהן. הוא יתווה את הדרך, ואז תוכל בעצמך 'להדליק' ולקרב את נשמתו של רעך.


רגע, ולמה דווקא הכהן?


הכהן מתאפיין בכך, שאין לו נחלה משלו בארץ, אלא "ה' הוא נחלתו". הרמב"ם (בסוף הלכות שמיטה ויובל) מתאר את שבט לוי, ובכללו גם (ואולי בעיקר) הכהן כאיש "אשר נדבה רוחו... להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו". זהו הצדיק, שמובדל לחלוטין מארציות ומחומריות העולם, וכל מהותו היא הדבקות המוחלטת בה' ובעבודתו.


איש אלוקים כזה – הוא לבדו מסוגל להכין את נר הנשמה. אחרי שהוא נותן את הדרך ואת הכללים – יכול כל יהודי לצעוד בנתיב סלול זה, ולהפיץ את מעיינות התורה והמצוות.


ובאמת, זוהי דרכם של שליחי חב"ד. ידוע ש'שלוחו של אדם כמותו', כאשר הרבי שולח חסיד להיות 'שליח' במדינה נידחת כדי לקרב יהודי לאביו שבשמים – הרבי נמצא אִתו בשליחותו! אך כמובן, בתנאי ואותו שליח אכן ילך בדרכו של הרבי – ולא רק בשמו. וממילא, כאשר הולכים בדרך אותה התווה הרבי – מגיעים גם הכוחות לפעול - שהרי הרבי אִתךָ בשליחות!


בהקשר לאמור, ידוע פתגמו של הרבי לגבי השלוחים: "וואס ווייטער, איז מען נענטער!" – ומשמעו "כמה שיותר רחוק (=מקום השליחות) – (כך השליח) יותר קרוב (=אל הרבי)!"


(פורסם באשכולות 340 - בהעלותך תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בי"ח סיון תשע"ה

קוד השיעור: 6427

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

רעיונות מתורת חב"ד (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: