ישיבת כרם ביבנה

תקיפות וענווה – בכפיפה אחת

ינון אברמשוילי


כשהתורה רוצה לבטא את מעלתו של משה רבנו היא אומרת (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". מכל מעלותיו הרבות של משה, דווקא מידת הענווה שהייתה בו, היא שזיכתה אותו לקבל את התורה מהקב"ה ולמוסרה לבני ישראל.


נשאלת כאן השאלה, איך יתכן שצדיק כמשה רבנו לא ידע להאריך את גדולתו העצומה, עד כדי שירגיש עצמו פחות ערך מכל אדם אחר? יתרה מזו: איך יתכן שמנהיג בישראל, שעצם תפקידו מחייב אותו להיות מורם מעם ותקיף, יוכל להיות עניו יותר מכל אדם אחר בעולם?!


מוסבר על כך, שמשה רבנו אכן הכיר את גודל מעלתו, את כישרונותיו הכבירים, את העובדה שדווקא הוא נבחר להיות זה שהתורה תינתן על ידו; אולם הוא לא זקף כל זאת לזכותו הוא, לזכות אישיותו העצמית.


מצד ענוותנותו הרבה, ראה משה את כל גדולתו כמתנה מה', וחשב, שאילו זכה יהודי אחר בכוחות נפש גבוהות כשלו והקב"ה עצמו היה מדבר אליו – היה מגיע לדרגות נעלות עוד יותר.


משום כך לא הייתה ענוותנותו של משה סתירה ליכולתו להנהיג את העם ביד רמה, בתקיפות ומבלי להירתע מפני איש. אדרבה, הואיל ולא הייתה לו ישות אישית משלו, מכיוון שמסר את כל כולו להקב"ה, הרי בכל אורחותיו ראה רק את רצון ה' לנגד עיניו, וממילא נלחם בכל כוחותיו שרצון ה' יתמלא בשלמותו.


השילוב בין שתי תכונות נפש הפוכות אלה הוא תנאי מוקדם לכל יהודי בגישתו אל התורה. הוראה זו רמוזה בפתיחתה של פרשת השבוע, ואף בשמה – פרשת 'בהר'.


הר, הלוא הוא הר סיני, שעליו ניתנה התורה. חז"ל מספרים, שכאשר רצה ה' לתת את התורה, החלו ההרים רבים בניהם, וכל אחד ואחד מהם ציין את מעלותיו, אולם הקב"ה בחר דווקא בהר סיני, הנמוך מכל ההרים, כדי להדגיש את חשיבותה של הענווה.


נשאלת על כך השאלה, אם רצה הקב"ה להדגיש את חשיבות הענווה, למה בכלל חיפש הר ולא נתן את התורה בעמק, או לפחות במישור?


אלא כאן רמוז השילוב המיוחד הנ"ל בין ענווה מצד אחד והתנשאות קדושה מצד שני. יהודי נדרש שיהיו בקרבו שתי התכונות הללו – מצד אחד עליו להיות עניו בתכלית, ועם זאת צריך שתהיה בו התקיפות והעוז לעמוד בתוקף על העניינים הקשורים ברצון ה'.


כתנאי ראשון לקבלת התורה יהודי צריך להיות 'הר', כפי ההלכה הראשונה בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן: "לא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים". הוא לא יכול להיות 'עמק' או 'מישור', נטול תקיפות ונחישות. חייבת להיות בקרבו תכונה של הר – הגבהה והתנשאות של קדושה, כדי שיכול לעמוד מול הקשיים ולמלא את רצון ה'.


אך מצד שני, צריך ה'הר' הזה להיות הנמוך מכל ההרים – על האדם לחוש ענווה והתבטלות מוחלטת לקב"ה.


אלא, שהנחישות בענייני תורה ומצוות, לא זו בלבד שאינה צריכה לבוא על חשבון הענווה וההתבטלות לה', אלא לאמיתו של דבר, הענווה היא מקורה והיא אמה יולדתה. דווקא מתוך ענווה אמיתית נובעת תקיפות איתנה בענייני התורה והמצוות.


בעניין הענווה, מסופר כי הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מוויטבסק היה מוסיף ליד חתימתו את המילים 'השפל באמת', ולאידך התנהג בהרחבה גדולה ולבש לבושי הדר.


פעם אמר על כך: "מי שיש לו יהלום יקר וירא להחזיקו מפני הגנבים, מה עושה? טומנו בזבל, שם לא יעלה על דעת הגנבים לחפש".


עוד מסופר, שאיש אחד חיקה את הרה"ק הרמ"מ, והחל לחתום 'השפל באמת'.


אמר עליו אדמו"ר הזקן: "הוא באמת שפל..."


(פורסם באשכולות 336 - פרשת בהר תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בי"ט אייר תשע"ה

קוד השיעור: 6337

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים בתורת חב"ד (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: