ישיבת כרם ביבנה

משרת של רצון ה'

מערכת אשכולות


"וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת: וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז, יב-יג).


קבלת חז"ל, כמובא בגמרא (יומא נג ע"א), "שלא יתקן מבחוץ ויכניס" –  אלא הכהן הגדול מכניס את הגחלים וכף הקטורת, ורק בעמדו בין הבדים היה שופך את הקטורת על הגחלים. "להוציא מלִבן של צדוקים שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס" – עמדת הצדוקים, שהכהן היה זורה את הקטורת על הגחלים מחוץ לקודש הקודשים, וענן הקטורת כבר היה מיתמר ועולה עם כניסתו אל הקודש פנימה.


עוד מובא בגמרא (שם יט ע"ב), שהייתה חשיבות מרובה בעיני הצדוקים להשתדל ככל האפשר לנהוג כשיטתם המוטעית, כאשר אך ניתנה להם ההזדמנות; "מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה". על כן, אחת מן ההשבעות שהיו משביעין את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים, לבל יקטיר את הקטורת כדעת הצדוקים (שם יח ע"ב). וצריך ביאור, מדוע ראו הצדוקים חשיבות כה גדולה בביסוס שיטתם?


בגמרא מובא, שמקור שיטת הצדוקים נובעת מדרשתם את הפסוק שבתחילת הפרשה "כי בענן אראה על הכפורת" – "מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס". כלומר, הצדוקים דורשים את הכתוב כך: "ואל יבוא – כי אם בענן" – הכהן ייכנס פנימה בענן. אולם חכמינו למדו מפשוטו של מקרא "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'" – כאן נכתב בפירוש שנתינת הקטורת נעשית בשעה שהכהן הגדול ניצב לפני ה', ולא קודם לכן. הפסוק "כי בענן" מלמד, כך אמרו להם חכמים, שנותן בקטורת עשב הנקרא "מעלה עשן" (ראה יומא נג ע"א).


אכן, קבלת חכמים מתאימה במלואה לנאמר בפסוקים יב-יג, שיש להביא את האש והקטורת בנפרד אל קודש הקודשים, ורק שם לשפוך את הקטורת על האש. אם כן, מתעצמת הקושיה: מה הביא את הצדוקים לדרוש את הפסוק "כי בענן", ולנטוש את משמעותם הפשוטה של הפסוקים? בתורת כהנים על אתר מובאת טענתם של הצדוקים: "אם לפני בשר ודם עושים כן, קל וחומר לפני המקום" - שהרי גם במסיבת בני אדם מכניסים את המוגמר בעת שעשנו כבר עולה. מחדד רש"ר הירש: "כבר הצדוקים בשעתם היו סוגדים לאליל הנימוס החיצוני - הוא האליל, שגם הצדוקים של ימינו סוגדים לו, ובשמו הם נוהגים בניגוד לכל דין בשעות הקדושות ביותר של עבודת ה'" (וראה עוד שם שכך פירש את חטאם של נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה, שנהגו כדעת הצדוקים. ועיין לספורנו בפירושו לפסוק יב).


יתרה מזו: עמדתם הנחרצת של הצדוקים בעניין זה דווקא, עד שטרחו לעקם את משמעות הכתובים ולדרוש דרשות של סרק, משקפת את כל מהות שיטתם הנלוזה, שיטת ממשיכי דרכם עד ימינו אנו. "אותו תיקון בחוץ והכנסה בפנים של הצדוקים - יש בו כדי לבטא את כל עיקרון הסטייה של הצדוקים מקבלת החכמים. כהן גדול של אמת איננו אלא משרת של רצון ה', המכניע את ראות עינו הסובייקטיבית. בעיניו, אש המזבח היא אש - דת, ורק ניחוח לה' הוא ריח ניחוח לו. הוא מעמיד את אש המזבח על אדמת התורה, ורק מול עין ה' הבוחנת ורק על אדמת תורתו הוא יעבוד עבודה שתהא לריח ניחוח לה'. גם פעילותו לתורה תיעשה על אדמת התורה. ואילו הכהן הצדוקי הופך את אש המזבח לאשו הוא ועושה אותה כלי למעשהו. מחוץ לאדמת התורה הוא מעלה קטרת לריח ניחוח לו; הוא זורה את הקטורת בחוץ; ודבר המעלה ריח טוב באפו - ורצונו הסובייקטיבי מוצא בו נחת רוח - אותו הוא מכניס אל מקדש התורה וכופה אותו על רצון ה'" (רש"ר הירש).


השבוע נסתלק מאיתנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, איש אשר רוח בו. אפשר אולי לא להסכים על עניינים כאלו ואחרים במשנתו הרחבה בכל התחומים מפיו ומפי כתבו, אך דבר אחד ברור: לאורך כל חייו, הרב חתר להגיע לאמתה של תורה, תורת אמת, חותמו של הקב"ה. הרב לא חשש מ"מה יאמרו", והתהלך לפני ה' בתום וביושר כאשר כל הוויתו משועבדת לשם תכלית אחת ויחידה - להיות "משרת של רצון ה'". ה' יזכנו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם.



(פורסם באשכולות 334 - אחרי קדושים תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בה' אייר תשע"ה

קוד השיעור: 6310

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לזיכרו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: