ישיבת כרם ביבנה

רבי יחיאל מיכל עפשטיין -" ערוך השולחן"

מרדכי קימלמן


רבי יחיאל מיכל עפשטיין[1] נולד בשנת ה'תקפ"ט (1829) ונפטר בכ"ב באדר שנת ה'תרס"ח (1908). אביו היה סוחר, ונדמה היה שבדרך זו ילך גם ר' יחיאל מיכל, אלא שאב"ד באברויסק, ר' אליהו גולדברג, עמד על כשרונות הילד הצעיר והשפיע על הוריו שיסירו ממנו כל עול, על-מנת שיגדל בתורה. כך הגיע ר' יחיאל מיכל לישיבת וולוז'ין (בה למד ר' אליהו גולדברג), שם למד כשנתיים, ואף מספרים שכשלמד בוולוז'ין, היה קשה בימי החורף הקרים ללכת מהבניין שישנו בו התלמידים לישיבה. לכן, מיקם ערוך השלחן את מיטתו בעזרת נשים על-מנת שיוכל להשכים וללמוד, אלא שרה"י לא ראה זאת בעין יפה והורה להחזיר את המיטה למקומה המקורי. משהגיע לפרקו, נשא את בתו של ר' יעקב ברלין, שלמעשה הייתה אחות הנצי"ב, אז ר"מ צעיר בוולוז'ין. לאחר הנישואין, עבר לגור אצל חמיו במיר, ונסמך על שולחנו שלוש שנים, אז חזר לבאברויסק. רצה ר' יחיאל מיכל לעסוק במסחר, אלא שכספו הופקד בידי אדם שירד מנכסיו. ומסופר כי ר' יחיאל מיכל ביקש מחמיו, ר' יעקב ברלין, שילך לבדוק מה עלה בגורל הכסף. כשחזר, שאלוהו מה עלה בגורל הכסף, וענה בקצרה שלא ראה כלל את אותו שומר, שכן בירר ווידא שאותו אדם באמת יצא נקי מנכסיו, ואם-כך, הרי זו גמרא מפורשת במסכתנו עה ע"ב לא תהיה לו כנושה וכו'. ואמנם ערוך השלחן סיפר שהוא כאיש צעיר לא יכל להבין כיצד ר' יעקב נוסע במיוחד, ולבסוף אף לא רואה את פניו, על-כן מיהר ונסע וכלשונו "הייתי כנושה וכנושה, ואחרי כן חזרתי הביתה עם אותה ישועה שהביא חותני". על-כל-פנים, כתוצאה מכך נאלץ לשמש כר"מ בישיבת "אלטשול". בערך בשנת ה'תרכ"ד, מונה לרבנות העיר נובוז'יבקוב – דבר יוצא-דופן בהתחשב בהיותו רב "מתנגד" בעיירה חסידית. אמנם מספרים, כי מאחר והיו בעיירה חסידי חב"ד לצד חסידי טשרנוביל ולא יכלו להסכים על רב, נאלצו להביא את ר' יחיאל מיכל שהומלץ על ידי חסידים מבאברויסק. לאחר כעשר שנים עבר לעיר נובהרדוק, שם כיהן ברבנות וכתב את ספריו עד לפטירתו. על מידת מסירותו לתפקיד תעיד העובדה, שכאשר ביקר אצלו ר' יוסף שלמה כהנמן, חש ר' יחיאל מיכל בחולשתו שלו וביקש ממנו להשאר עמו עד סוף הפסח – שלא תשאר הקהילה ללא רב בפרוס ימי הפסח.
אשתו היתה מפרנסת את ביתם מחנות אריגים שניהלה, אלא מאחר ור' יחיאל מיכל היה רשום כבעלים של החנות – היה מוכרח כאשר היו ביקורות של פקידי המס, לבוא ולחתום. ובדרך גוזמא נפוצו סיפורים על ר' יחיאל מיכל המסתובב בשוק ושואל היכן חנותו.
ר' יחיאל מיכל הסתפק במשרתו בנובהרדוק, ואע"פ שהוצאו לו הצעות רבנות מעיירות גדולות יותר, דחה אותן באומרו, שאין בין רבנות בעיר קטנה לרבנות בעיר גדולה אלא ביטול תורה. כפוסק היה ידוע ר' יחיאל מיכל כמקל, ולאחר שהסמיך את הרי"ל מימון אמר לו "בבוא לפניך שאלה כל שהיא באיסור והיתר חייב אתה להעלות תחילה במחשבתך כי השאלה הנידונה בחזקת היתר עומדת, ורק לאחר עיון מדוקדק בראשונים שלא יורה לך שום צד היתר אזי תפסוק לחומרא". והוסיף "לדאבוני אני מכיר כמה רבנים... הדנים בכל שאלה מתוך השקפה מוקדמת שודאי טריפה ואסורה היא... אמנם נוהגים כך משום שיראתם קודמת לחכמתם, אבל עי"כ נכשלים הם כמה וכמה פעמים להפסיד ממונם של ישראל ועוברים עבירה היותר גדולה בין אדם למקום". עם זאת, בכהונתו בנוהרדוק הנהיג שיהיו מתפללים ואף אוכלים את סעודת השבת מבעוד יום, וכך לא היה מצב שבעל עגלה יכניס את הסוס לאורוותו לאחר השקיעה. ויוער כי מתוך חומרה זו הקל ולא הצריך לאכול כזית לאחר צאת הכוכבים (כמו שכתב בספר חסידים וכך פסקו המג"א והמ"ב). גם בצאת השבת, נהג ר' יחיאל מיכל בזו הדרך ואיחר מאוד את יציאתה.
פעם התארח בסעודת פורים אצל אחד מקרוביו, אך האורחים האחרים איחרו, בעלת הבית היתה טרודה בילדיה הקטנים, השמש עמדה לשקוע, והשלחן לא היה ערוך לסעודה. המארח היה נרגז, שכן זכה לארח את "ערוך השלחן", והנה הם עומדים להפסיד את מצוות היום. אמר לו ר' יחיאל מיכל: "אשתך ראויה שיחוסו עליה, שכן הייתה טרודה בילדים, ועדיין אין הכול מתוקן לסעודה. מצד שני היא תצטער אם יפתחו בסעודה בטרם יבואו האורחים. הבה ניטול ידיים בחשאי ונאכל כזית ובזה אנו יוצאים ידי חובת סעודה".
ספר הישר לרבינו תם היה ספר משובש ביותר כאשר ניגש ר' יחיאל מיכל לפרשו, עוד בהיותו בנובוז'יבקוב. בפירושו "אור לישרים" מגיה אותו (רק בפירוש, ולא בפנים הספר, וההגהות הן מסברה ולא על סמך כתבי-יד), מבאר את הסתומות, ומתרץ את שיטת ר"ת כשהשאר השיגו עליו. אמנם כי רוב הפירוש אבד הודות לפשיטה של הצנזורה הרוסית על בית הדפוס, ורק חלקים על סדר נשים הובאו לדפוס בימינו. בנוסף, כתב הגהות על הירושלמי בשם "מיכל המים", ופירוש להגדה בשם "ליל שמורים". אולם כל חיבוריו אלה מתגמדים מול מפעלו הענק, "ערוך השלחן" (ויש להעיר שמקור השם כנראה הוא לא מהפס' "עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית" (ישעיה כא, ה), אלא ערוּך השלחן, ותדע, שכך מבטאים את התרגום ברוסית שהופיע במהדורה הראשונה). דומה כי מלבד הי"ד החזקה, זהו החיבור היחיד שנכתב על כל חלקי התורה, פשוטו כמשמעו. כך, למשל, ניתן למצוא בחלק אבה"ע בסי' קע"ח את "הלכות השקאת סוטה", או ביו"ד את ס' רסז העוסק ב"דיני עבד עברי ושפחה חרופה". ב"ערוך השלחן העתיד" מוסיף ר' יחיאל מיכל לכתוב על הלכות התלויות בסדר זרעים (פאה, שמיטה וכו'), סדר קדשים (תמידים ומוספין וכו') וסדר טהרות (כלים, טומאת אוכלין כו'). אמנם שלושה כתבי-יד, יו"ד סימנים קכג-קפב, רג-רמ ואבה"ע סו-קיח לא יצאו ביחד עם כל הכתבים (למשל קכג-קפב לא יצא בשל אימת הצנזורה בהתחשב שאלו הלכות יין נסך, חוקות הגויים וכו').
בשולי יריעתנו, נעיר מעט על המהדורה החדשה של 'עוז והדר'. ראשית, יש לשבח על הדפוס היפה שהחליף את הדפים החיוורים העמוסים אותיות שבורות. בנוסף, ברוכים יהיו על תוספת הערותיו של ר' פנחס מנחם אלתר מגור המובאות בסוף הספר. דא עקא, החליטו בעוז והדר להוסיף לספר את 'פסקי המשנה ברורה', כהרגלם, כפי שנשקף מן המהדורות של שו"ע הרב וחיי אדם שבהוצאתם ונימוקם עמם, "למען יוכלו כל שוחרי תורה להעמיד דברי תורה על בוריים". וזה אינו – ערוך השולחן הוא ספר חשוב בפני עצמו (ראה שו"ת בני בנים ח"ב סי' ח), והבאת פסקי המשנ"ב הרי הם בחינת "לכבוש את המלכה עמי בבית". לשם השוואה, איש לא יחשוב להוציא את ספרי ההלכה של הרב רצאבי או של הרב אליהו עם תוספת פסקיו של הר"ע יוסף, בפרט כאשר הערוה"ש ראה את המשנ"ב וחלק עליו הן במפורש והן שלא במפורש (כמפורט בשו"ת שהערנו אליו). בנוסף, צירפו ב'עוז והדר' הקדמה בת עשרים ושלושה עמודים המפרטת את תולדות חייו של ערוה"ש. כמקור למאמר הם מציינים את הספר "מקור ברוך" (ספר תולדות שכתב בנו). מקור ברוך בהחלט שימש כמקור, אלא שב'עוז והדר' "שכחו" לציין שני מקורות נוספים, ספרו של ר' מאיר בר-אילן, וכתביו של הרי"ל מימון. אין לומר שהם נשמטו מעיניו של הכותב, יען כי במאמר אנו מוצאים לעיתים משפטים שלמים, מילה במילה הם כתובים, לקוחים מהספרים. אלא שתיפתר, שבהיותם ציונים רח"ל, ל'עוז והדר' הזכות לעשות כל שברצונם בכתביהם, מבלי לציינם כמקור. בנוסף, במאמר נוצר מצג שווא כאילו היה ערוה"ש קנאי ש"כהרבה גדולים בשעתו ראה רבנו בתנועות הציוניות את זורעי חורבן הדת והיה רבנו לוחם מר וקנאי נגדם". ולא היא, אמנם לא היה ערוה"ש מתומכי הציונות, אך היה שמרן, ואם ננקוט בלשונו של הרי"ל מימון "היה מתייחס אל נושאי דגל התנועה הציונית ולחבריה בכל הכבוד הראוי". אמנם פעם אחת הוציא כרוז נגדם (וזו אגב כל התשתית העובדתית של כותב המאמר גבי קנאותו של ערוה"ש), אבל כבר סיפר הרי"ל מימון, שהיה תלמידו, שהתחרט על אותו כרוז, כשם שהתחרט על כרוז חריף שפרסם בנושא אחר (פולמוס המוסר) נגד הגאון מטאבריג.  



(פורסם אשכולות 322 - פרשת ויקהל פקודי תשע"ה)





[1] הערת עורך: לפי דברי בנו, הרב ברוך עפשטיין בעל 'תורה תמימה' (בספרו 'תוספת ברכה ח"ב, עמ' 163), מוצא המשפחה מגולי ספרד, ונקראה בתחילה בנבנישתי, ובהגיעה לעיר עפשטיין באשכנז אימצה את מקומה החדש כשם משפחתה (וראה עוד בספר 'ערוך השולחן' הוצאת 'עוז והדר', בתולדות המחבר). אמנם יש שהסתייגו מכך וכתבו שאין לכך תימוכין (ראה ב'ספר עזר לחקר היוחסין – אלף מרגליות', לרב מאיר וונדר, עמ' 739).




 

 

 

השיעור ניתן בכ"ב אדר תשע"ה

קוד השיעור: 6251

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים על גדולי ישראל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: