ישיבת כרם ביבנה

מלחמת עמלק

בן ציון סופר


בסוף הפרשה אנו קוראים את פרשיית מלחמת עמלק. על פרשיה זו, תמה תמה אקרא: א. מדוע בא עמלק להלחם בישראל, ללא סיבה לכאורה? ב. מדוע משה עולה לראש הגבעה רק 'מחר'1? ג. לשם מה לקח את מטה האלקים בידו, הרי לא עשה בו שימוש אח"כ? ד. "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה"2? מה ענין העלייה לראש הגבעה והרמת הידיים? ה. בסוף הפרשה (יז, טז) נאמר: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" – מה פשר משפט זה? מהו 'כס י-ה' ומהי ה'יד'?
עלה בדעתי ביאור  חדש לפרשה זו, כדלהלן:
בפרשיה הקודמת (יז, א-ז) מסופר על תלונת בני ישראל המבקשים מים, ועל משה המוציא להם מים מהצור שבחורב. הרמב"ן (פס' ה) מבאר, שעם ישראל נשאר אז ברפידים, ורק משה והזקנים הלכו לחורב, שהוא הר סיני או מקום קרוב אליו. משה הכה בצור, ויצאו ממנו מים שנמשכו כנחל עד לרפידים, ושם שתו ממנו כל ישראל. ע"ש.
העמלקים, שוכני המדבר, כנראה גילו את מקור המים שבחורב, ורצו להשתלט עליו (לא מוותרים בקלות על מקור מים באמצע המדבר). יכולים היו בני עמלק ללכת לחורב ולהסיט את תוואי הנחל לכיוונם, אך ידוֹע ידעו שבנ"י לא יתנו להם לעשות זאת אלא ילחמו עמם. לכן עשו גם המה בערמה, ובאו בפתע פתאום להלחם עם ישראל ברפידים3.
הקב"ה לא אמר למשה רבנו מה עליו לעשות לעת כזאת, ולכן משה מחליט לשלוח את יהושע מיד למלחמה4, ואילו הוא מתכנן לחזור אל הצור בחורב, שהוא 'מקור הבעיה', ומקווה ששם יתגלה אליו ה' וינחהו בדרך אמת5. לכן, אומר משה ליהושע ש'מחר' יהיה על ראש הגבעה (היא הר חורב), כיון שהדרך מרפידים לחורב ארכה כיממה. מובן גם מדוע לוקח משה את המטה אתו – משה עושה בדיוק כמו שנצטווה לעשות כאשר העם צמא למים: הולך אל הצור בחורב עם המטה שהכה בו את היאור, לוקח עמו "מזקני ישראל" – את אהרן וחור, ומצפה ש"בהר ה' יראה" ויאמר לו כיצד לנהוג.
אך הקב"ה רוח אחרת היתה עמו. הוא לא נראה אל משה על הצור. לא נותר למשה אלא לפרוש כפיו בתפילה השמימה ולהתפלל. כאשר התחזק משה בתפילתו, היו ישראל מתגברים על עמלק, וכאשר נחלש משה – היו נופלים.
כאשר ידי משה כבדים, תומכים אהרן וחור בידיו "מזה אחד ומזה אחד". ביטוי זה מזכיר לנו את הפסוק "כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה" (שמות כה, יט; ועוד). בנוסף, הכרובים שהם "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה", מסמלים גם את ידיו של משה הפרושות לשמים.
מעתה, נוכל לפרש את חתימת הפרשה "כי יד על כס י-ה..." כך: ידו של משה היתה פרושה השמימה ביושבו על האבן בהר חורב, זהו הר האלקים שעליו השרה ה' שכינתו, והוא 'כס י-ה'6. היד שנישאה בתפילה על כס י-ה, היא החלה את ה"מלחמה לה' בעמלק".


(פורסם באשכולות 326 - בשלח תשע"ה)




1. איסי בן יהודה (ביומא נב ע"ב) הסתפק אם 'מחר' קאי אדלעיל, שיהושע יצא מחר להלחם, או אלהבא, שמשה יעלה לראש הגבעה מחר. לפי טעמי המקרא ברור כמו הצד השני.


.2 שאלה זו נשאלה במשנה (ר"ה כט ע"א), והתשובה: "אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים" (ברור שאין הכוונה להסתכל בפועל כלפי מעלה, כי במלחמה צריך להסתכל קדימה ולא למעלה, אלא הכוונה היא לשעבוד הלב). אך המשנה רק עונה מה הוא הדבר שבזכותו מנצחים או מפסידים במלחמה, ואינה משיבה על השאלה מה עניינן של ידי משה כאן.


.3 וזה עומק דברי חז"ל (שמו"ר, כו) שעמלק באו כעונש על תלונת המים. זהו עונש במידה כנגד מידה.


.4 יתכן שהתגלה למשה על בא עמלק עוד לפני שהגיעו למחנה ישראל, ולכן נאמר "וצא הלחם בעמלק" – צא לקראתם. מאידך, בפרשת כי תצא (דברים כה, יח) נאמר שעמלק "קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", ומשמע שעמלק בא בפתע פתאום ואף הצליח להרוג בקצה המחנה לפני שהספיקו ישראל להגיב.


.5 הקב"ה התגלה למשה על צור זה גם בפ' כי תשא (שמות לג, יז-כג), בפרשת "הראני נא את כבודך". ו'הצור' מוזכר בתורה רק עוד פעם אחת, בפרשת האזינו (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו...".


.6 כפרפראזה על הביטוי המפורסם של הראי"ה קוק, ניתן לומר, שהר סיני היה "כס י-ה" – הכסא והשם לא היו שלמים, אבל "מדינת ישראל – יסוד כסא הוי"ה בעולם" (אוה"ק ח"ג עמ' קצא), כי בא"י השראת השכינה היא תמידית.

 

 

השיעור ניתן בי' שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6119

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת בשלח (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע K
אבי אורגלר
ע K
ר' דור חי דוייב
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב משה אמסלם שליט"א
ע K