ישיבת כרם ביבנה

רבי חיים חזקיה מדיני – 'שדי חמד'

מרדכי קימלמן


רבי חיים חזקיה מדיני (להלן: ה'שדי חמד') נולד בירושלים בשנת ה'תקצ"ה (1835) והלך לבית עולמו בשנת ה'תרס"ה (1905). עוד מילדותו בלט בכשרונותיו ועד מהרה נודע כבקיא גדול. לאחר חתונתו המשיך ה'שדי חמד' לסמוך על שולחן אביו, אך בשנת ה'תרי"ג (1853) נפטר אביו, ועול כלכלת המשפחה נפל עליו. ה'שדי חמד' נסע לקושטא על-מנת להיעזר בקרוביו האמידים, אולם לאחר כשלושה עשרה שנה התקיים בו "כל אחי רש שנאוהו", וקרוביו הפסיקו לתמוך בו. או אז התמנה ה'שדי חמד' לרבנות בקהילת קראסובזאר שבחצי-האי קרים. לפני בואו של ה'שדי חמד', הייתה קארסובזאר קהילה נדחת וחסרת תלמידי חכמים לחלוטין. במשך שלושים ושלוש שנות כהונתו חולל השדי חמד מהפכה במקום; תיקן וגזר, הקים ישיבה אותה תקצב מהמתנות שהופנו אליו, והשיא את שלוש בנותיו לשלושה ת"ח שגידל מבני המקום, תוך כך שהקפיד שיהיו בעלי מקצועות. בשנת ה'תרנ"ט (1889) החליט השדי חמד לחזור לא"י, ולנוכח תחנוניהם של בני קהילתו אמר, כי "אין דבר העומד בפני ארץ ישראל". בתחילה שהה בירושלים, אולם לאחר שזממו למנותו כ"חכם באשי", מיהר להימלט על נפשו ופנה לחברון. גם בחברון הוצעה לו רבנות העיר אולם שם, בלית ברירה, הסכים למינוי, וברוב משכורתו החזיק את הישיבה שהקים, בה לימד עד סוף ימיו.
תמימותו וצדקותו של ה'שדי חמד' היו לשם דבר. היה מקפיד להגיע לבית הכנסת ב'ברוך שאמר' או 'ה' מלך' על-מנת שלא יקומו לכבודו. בימים ההם נהגו להעלות 'עם-הארץ' בקטעי הקללות בפרשיות 'כי-תבוא' ו'בחוקותי', אך ה'שדי חמד' הקפיד לעלות בעצמו לעליות אלו באמרו: "מוסר ש-די אל תמאס" (איוב ה, יז). הקפיד לקנות בעצמו דבר לשבת בבוקרו של יום השישי, ולדברי המעידים, התמונה, שהיה חוזר עם סלו מהשוק, הייתה "מבהיקה בקדושתה". היה מפזר רוב ממונו לצדקה, ומספרים שפעם אחת באה אליו אישה, וכששאלה כמה היא צריכה לצרכי שבת, ענתה שדרושים לה שני בישליקים (מטבע טורקי). כאשר נתן לה ארבעה, חששו תלמידיו שמא הוא לא מכיר צורת מטבע, ובטעות נתן לה יתר על המידה – ענה להם שמשנה סדורה היא: "יציאות השבת, שתים שהן ארבע"... החֹרָפים בחברון לא הקלו על השכמת בחורי הישיבה לתפילה, והיה השדי חמד מעודדם בדורשו על הפס' "בבית אלוקים נהלך ברגש", ברג"ש ראשי-תיבות: ברד, רוח, גשם, שלג.
בהיותו בטורקיה חיבר קובץ של פירושים במשניות, על מספר גמרות ועל תחילת או"ח בשם 'מכתב לחזקיהו' (ע"פ ישעיהו לח, ט). באותם ימים גם מת עליו בנו יחידו, ולזכרו כתב ה'שדי חמד' את 'אור לי', שו"ת בענייני או"ח (יצא גם כ'מכתב לחזקיהו' ח"ב), כאשר הספר יצא בעילום שם. אולם רוב פרסומו כגדול בתורה בא מיצירתו האדירה 'שדי חמד', שהיא בעצם מעין אנציקלופדיה של שאלות ותשובות בעניינים שונים. הספר מחולק בעיקר לפי כללים על סדר האל"ף בי"ת, בנוסף לאסיפות דינים מיוחדים (על סדר הא"ב גם-כן) כגון "מערכת חמץ ומצה" וכגון "מערכת חוה"מ וחנוכה". לאחר מכן יצא קובץ השלמות בשם 'פקעת השדה'.
הש"ך כתב, שאפשר למחוק שם כאשר הוא בלשון חול (כגון גאד), ולכאורה נחלק על זה הב"י שהביא בשם האורחות חיים שאפילו אם כתב את השם בכתיבת נכרים אסור למחקו. ותירץ השדי חמד (מערכת המ"ם כלל יג) שלא נחלקו, והארחות חיים דיבר על מקרה בו השם נכתב בלשון הקודש ובכתב חול (כאותיות לטיניות).
השדי חמד (מערכת חנוכה כלל טו) הביא בשם ספר 'שארית יעקב' שקשה, כיצד מברכים שהחיינו ביום ראשון של חנוכה שחל בשבת – שהרי מדליקים אז מבעוד יום, והיאך מברכים שהחיינו כאשר עדיין לא הגיע זמן חנוכה. ותירץ השדי חמד, שכיוון שמדליק קודם הלילה, ובאותו פרק זמן מקבל שבת כתוספת שבת – נחשב שהגיע "הזמן".
כאשר סידר ה'שדי חמד' את אסיפות הדינים לפי הסדר, היה לו לפתוח בערך 'אבלות'. תחת זאת בחר להתחיל עם 'ארץ ישראל', וכאשר שאל אותו הרב מימון לפשר העניין, ענה לו, "ארץ ישראל קודמת לכל".


(פורסם באשכולות 320 - חנוכה תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בכ"ו כסלו תשע"ה

קוד השיעור: 5968

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים על גדולי ישראל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: