ישיבת כרם ביבנה

רבי דוד צבי הופמן

מרדכי קימלמן


ר' דוד צבי הופמן (מעתה: רד"צ) נולד בשנת תר"ד (1843) בוורבו שבהונגריה והלך לבית עולמו בי"ט במרחשוון תרפ"ב (1921). בתחילה למד בישיבת פרשבורג כתלמיד של המהר"ם שיק, ולאחר מכן פנה לאונברסיטאות וינה, ברלין וטיבינגן, שם השתלם בפילוסופיה, בהיסטוריה ובלשונות המזרח עד לדוקטורט. בתרל"א (1871) החל ללמד בבית המדרש לרבנים בהוכברג לצד ר' יצחק דב במברגר, ואח"כ עבר לביה"ס של הרש"ר הירש. בתרל"ג (1873) החל ללמד בבית המדרש לרבנים, ובתרנ"ט (1899), אחר פטירת ר' עזריאל הילדסהיימר התמנה כראש ביהמ"ד, תפקיד בו כיהן במקביל לרבנות קהילת ברסלאו עד לפטירתו.
קשה למצוא אישיות רבגונית כרד"צ בדורות האחרונים. מצד אחד, הוציא פירושים למדניים לסדרים נזיקין וטהרות (את הפירוש לטהרות לא הספיק להשלים), ומצד שני, פירוש מדעי על התורה. היה מהונגריה, מעוזם של הקנאים, וגדל על ברכי השיטה ההונגרית הפלפלנית, כאשר בד בבד היה מאנשי 'חכמת ישראל" שהתמחו במחקר התלמוד ומדרשי ההלכה. רד"צ אהב לספר כיצד בזקנותו העביר בעיר ילדותו שני שיעורים על אותה סוגיה, הראשון בשיטת הפלפול והשני בדרך ההבנה הישרה, ועל-אף שבני עירו התפעלו יותר מהראשון, אמר כי בשני קלע יותר לאמת. מאידך, לא ייחס חשיבות לאותם "מבקרים" שלא למדו בישיבות ולא ידעו לפלפל כך. יחד עם ה'שרידי אש' היה הרד"צ פוסק שהשיב למאות תשובות, בהם גם שאלות שהתייחסו להתפתחויות טכניות ושינויים בחיים המודרניים. בנוסף, רד"צ לחם באנטישמיות הגואה בגרמניה באמצעות כתבי עמדה ותסקירים שביצע לשו"ע מול עיוותים אנטישמיים שיצאו לשו"ע אז. בגיל שבעים אף הוצרך להכין חוות דעת למשפט התנהל נגד אדם שקילל את שם ה', עבודה בה השקיע ימים ובעיקר לילות על-מנת ליצור חוות דעת שאף הפכה לחיבור שהתפרסם בחלקו. ולא רק בעטו הושיע רד"צ את ישראל, מסופר על שני יהודים רוסיים אשר שירתו בצבא, וכשחייל אחר תפס אותם כשהם מתפללים, הם נאלצו להרוג אותו ולברוח. הם נמלטו לגרמניה והיה עליהם איום של צו הסגרה לרוסיה (שפירושו מוות). מיד כששמע רד"צ שהם בגרמניה, חקר ודרש, וגילה שהקהילה שהסתירה אותם לא תוכל לעשות זאת זמן רב. מיהר והביא אותם לברלין באופן אישי כאשר הם מחופשים לנשים, ושם מצא להם מקום מחבוא בטוח יותר. כעבור כמה ימים התפרסם שקיסר גרמניה חלה קשות, ורופאיו נואשו מרפואתו, או אז מיהר רד"צ לרופאו האישי וביקש ממנו ללכת לקיסר. אמנם הרופא תמה ואמר שגדולי הרופאים נמצאים אצל הקיסר, ואיך הוא ימצא לקיסר מרפא?! ואעפ"כ הלך, כאשר רד"צ מבקש ממנו שיזכיר כי "דוד הופמן שלח אותך". לא חלפו ימים, ותחת השגחתו של אותו רופא מצבו של הקיסר השתפר במהירות. כאשר שאל הקיסר את הרופא מה יבקש בתמורה לטיפולו המסור – ענה שהוא מבקש רק דבר אחד בשם הרב הופמן מברלין – אזרחות גרמנית לאותם חיילים, וכך היה.
רד"צ היה הראשון שהוכיח והדגים את ההבדל בין דרכו המדרשית של ר' ישמעאל לדרכו של ר' עקיבא, וגם גאל לדפוס את המכילתא דרשב"י שלא נודעה עד זמנו (נעלמה בתקופת הראשונים), ואת מדרש התנאים לספר דברים. מחקריו בנושא זה רוכזו ב"מסלות לדרכי התנאים" ו"המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי" בנוסף למדרש וליקוטים למכילתא לדברים שהוציא לאור. רד"צ אף ריכז את תשובותיו (הכתב היחיד שהוציא בעברית, כל שאר כתביו מתורגמים) בספר שו"ת בשם "מלמד להועיל", שבסופו אף יש מעט מחידושיו על הש"ס. אלא שכל זאת מתגמד מול פועלו בחקר המקרא. בזמנו, הגיע הביקורת לשיא התפתחותה והפילה לומדים רבים ברשת הכפירה. רד"צ היה המפרש הראשון אשר קם ונלחם בביקורת ב"מגרשה הביתי", תוך שהוא נעזר בידיעותיו בהלכה, במדרשים ובדקדוק, בשליטתו בשפות (עברית, יוונית, ערבית ועוד), בהיסטוריה ובגיאוגרפיה. פירושו המרכזי ביותר לתורה הוא פירושו לספר ויקרא, שהוא גם היחיד אותו הרד"צ סידר כפירוש מלכתחילה, בעוד שפירושיו על בראשית, שמות ודברים תורגמו אף הם אך מתוך רשימות שיעורים שהעביר. יש לציין שפירושו על שמות יצא לראשונה אך לפני כמה שנים. ספר נפרד שעסק בביטול ראיות ביקורת המקרא באופן פרטני הינו "ראיות מכריעות נגד ולהאוזן" (יוליוס ולהאוזן היה אחד ממייסדי מחקר המקרא המודרני).
כפוסק, היה הרד"צ מקל תוך מודעות מלאה של אחריותו לקיום מסורת ההלכה, ובידיעה ברורה של מצב העניינים, לעיתים תוך הפעלת כללים חריגים. כך אנו מוצאים בסימנים נ"א וי"ד (בח"א) שהתיר לקרוא בתורה בשבת יחד עם מוסף לפני מנחה, עבור הנערים שהיו לומדים בשבת בבוקר בביה"ס מטעם של 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. אנו גם מוצאים שהתיר גיורה של גויה וזאת משום ש"אם לא יקבל אותה רב ירא שמים, תלך אצל אחד מהחדשים שמקבלין גיורות בלי טבילה בבי"ד ובלי קבלת מצוות ואז תהיה נחשבת לגיורת אף שהיא נכרית, מוטב לאחוז הרע במיעוטו ולקבלה אם תבטיח שתקיים את כל המצוות בפרט מצות שבת, נידה ומאכלות אסורים וכו". ובסוף התשובה מוסיף: "ואם אפשר לחקור אצל אנשים שאינם נוגעים בדבר, שהיא רוצה להתגייר באמת ובתמים, מה טוב". עם-זאת, אסר בתוקף להכניס עוגב לביה"כ, אף שלא ינגנו בו בשבת, משום "חוקות המינים והאפיקורסים". רד"צ אף אסר עישון בביה"כ (ח"א סי' טו) ובימי צום (שם, סי' קיב), יען כי הנכרים אוסרים זאת בדתותיהם, ויהא חילול ה' אם היהודים ינהגו בכך היתר. מטעמים של חילול ה' אף סבר שאין להימנע מלהתגייס לצבא (הגרמני!) על-אף חילולי שבת בלתי-נמנעים – "הנה אין ספק שלא יבריח עצמו ע"י טצדקי מן הצבא, הוא יותר מדבר מצוה. כי מי שעושה כן גורם ח"ו חילול ה'... אשר ע"כ הטוב, כי פי המלך שמור..." (שם, סי' מב). 
רד"צ ייחודי בין הפרשנים בכך שהוא מחלק את הפרשה לחלקים אותם מפרש מהכלל לפרט. לדוגמה, את חוקי הקורבנות הוא מחלק לשתי קבוצות: האחת, בפרקים א-ה, מכילה את תורת העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. והשנייה, בפרקים ו-ז, המביאה חוקים נוספים בדיני עולות, מנחות, חטאות, אשמות ושלמים. בהמשך הוא דן בנושא "אחידותה ושלמותה של תורת הקורבנות", הכולל את סעיפי המשנה האלה: מנחת חביתין של הכוהן הגדול, החוק על חלקם של הכוהנים בקורבנות, ולבסוף היחס שבין הקבוצה הראשונה של חוקי הקורבנות (בפרקים א-ה) לבין הקבוצה השנייה (בפרקים ו-ז). הנושא הבא במבוא הזה הוא תוכנה של תורת הקורבנות, והוא מסיים בערכם של הקורבנות ובמשמעותם.
בהוכחת הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ אין רד"צ מרחיק לכת כמלבי"ם ליישב את הסתירה בין פירוש חז"ל לבין המילים. אלא הוא קובע: " שאין ההלכות מחודשות על-ידי הדרש, אלא הן מקובלות, ובדרש ביקשו חז"ל... למצוא להן בסיס חזק יותר, או שרצו לשמור עליהן שלא ישתכחו".
רד"צ אף מראה כיצד פעמים רבות סתירה מדומה בין הכתוב למסורה צריכה להיתרץ במידות שהתורה נדרשת בהם. על-כן, הפס' "והיה אם בן הכות הרשע... ארבעים יכנו לא יוסיף" נצמד למסורה הקובעת ש"העובר על ל"ת לוקה ארבעים חסר אחת", כך ש"ארבעים יכנו" אינו סותר את ההלכה, בדיוק כמו ש"תספרו חמישים יום" אינו סותר את "שבע שבתות תמימות", וכשם שהמספר 'שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים' (במדבר ב, לב), אינו סותר את המספר 'שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו' (שם יא, כא), ומאחר שכבר נודעה ההלכה החוקית על דיוקה, הרי מזכיר הכתוב בקיצור את המספרים השלמים ומשמיט את ה"חסר אחת". רד"צ מוסיף ואומר שאין בקביעה זו משום "ויש ליישב בדוחק" אלא שזו קביעה טבעית הנמצאת בכל ספר חוקים, ומעולם לא עלה על דעת איש להטיל בה דופי. והוא מביא כדוגמה את שלושת ספרי החוקים של יוסטיניאן קיסר ביזנטיון, שנועדו להיות חיבור אחד גדול ויש בהם דברים הסותרים זה"ז, וכדי ליישבם משתמשים בכללים הידועים לכל יודעי דת ודין, והניגודים הם מדומים בלבד. ויש להאריך אך גליוננו קצר (וראה באריכות בהקדמתו לויקרא).
בספר ויקרא (פרק יז, ג-ז) אנו לומדים שזביחה (אף חולין) אסורה מחוץ לאוהל מועד: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור... ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו: למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם." וחותם הכתוב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם". ואולם, בספר דברים (פרק יב, ה-יא) משמע אחרת: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה... לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו." כלומר, במדבר היה מצב של "איש הישר בעיניו יעשה" וקשה עם הציוויים בספר ויקרא. ומתרץ רד"צ ע"פ המשנה בזבחים "משהגיעו לגלגל הותרו הבמות", ופירש הרמב"ם שבטל טעם האיסור מאחר ובעבר הירדן כבר לא היה חשש שעירים ("שדי מדבר", שהיו בבנ"י שהאמינו בהם וזבחו להם). ומבאר רד"צ שהאמור בויקרא מתייחס למצב שהיה במדבר, ואילו האמור בספר דברים מתייחס לעבר הירדן ששם כבר לא היה חשש זביחה לשעירים, וממילא "כל איש הישר בעיניו יעשה".


(פורסם באשכולות 314 - פרשת וירא התשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בט"ו חשון תשע"ה

קוד השיעור: 5804

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: