ישיבת כרם ביבנה

ותרועת מלך בו

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

שיחת ראש השנה תשע"ה

תנן בר"ה טז, "בד' פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים".


שאל הר"ן, בשלמא תבואה, פירות האילן ומים, כל אחד נידון בזמנו, אך מה עניינו של דין בר"ה יותר משאר הימים?


ותי', שלדעת ר"א העולם נברא בתשרי, והיינו, שבכ"ה באלול נברא העולם ובא' בתשרי, יום הששי, נברא אדם, ובו ביום חטא ובסוף היום יצא בדימוס. ואיתא במדרש: א"ל הקב"ה, זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדים לפני ביום זה ויוצאים בדימוס. והוסיף הר"ן, שאף בשמים יש אות, שמזל החודש הזה מאזנים, כי בו פלס ומאזני משפט לה'. ומה שאמרו "יום זה תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כר' אליעזר" - על יצירת אדם קאמרינן, אבל בכ"ה באלול תחילת בריאת העולם. וע"כ נהגו בברצלונה וגלילותיה להשכים באשמורת הבקר בכ"ה באלול.


וממשיך הר"ן: מיהו ה"מ כר"א אתיין, דאילו לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם, אין לזה עניין כלל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, למה נידון האדם בר"ה יותר משאר הימים. הרי העולם נברא בניסן, ובתשרי רק עלה במחשבה, ומה זה קשור לדין?


ותי' הר"ן, שרצה הקב"ה לזכות את ישראל בדינם, ורצה לדון אותם בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה, שהקב"ה נתרצה ביוה"כ, והוקבע יום זה סליחה לדורות, וגזר שצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר בר"ה, ובינונים עד יום הכיפורים. "ואפשר שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה, וביוה"כ נתרצה לגמרי, לפיכך נקבע לדורות שמר"ה נידון".


ועדיין טעון הסבר, ניחא יוה"כ שהתבשרו בסליחה אחר חטא העגל, אך מה ענין דין לר"ה?


הגמ' בע"ז ד: דנה במאי דכתיב אצל בלעם "ויודע דעת עליון", שידע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס. וכמה כעסו? רגע.


ושאלו שם תוס': וא"ת מה היה יכול בלעם לומר בשעה מועטת כזאת. וי"ל, היה אומר 'כלם', והקב"ה הפכו ואמר 'מלך', כדכתיב 'ותרועת מלך בו'.


הדברים טעונים הסבר. מה ענין חילופי האותיות – 'כלם' 'מלך', ואיך מתהפכת בזה הקללה לברכה?


רש"י כ' "תרועת מלך בו, ל' חיבה ורעות". וכ"מ בתרגום "מימרא דה' בסעדהון ושכינת מלכא ביניהון".


בת"י הוסיף: דה' אלקיהון בסעדהון, ויבבות מלכא משיחא מיבבא ביניהון. כלומר: תרועת מלך הם תקיעות השופר המלוות את הכתרת המלך.


א"כ תרועת המלך שאנו תוקעים בר"ה, הם הגורמים להפוך קללה לברכה. שאז ה' עמו.


על הדין בר"ה שנינו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה וביוה"כ? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?!


לכאורה יש כאן כפילות. אחרי שאמר שמלך יושב על כסא דין, מה היה צורך לפרט ולהוסיף שספרי חיים וספרי מתים מונחים לפניו?


אלא שבזה הגדיר הקב"ה את יום הדין. ר"ה אינו רק משפט על מה שעשה האדם ומה שלא עשה, ועד כמה ליתן לו שכר או להענישו. אלא ביום זה נקבע עצם מציאות האדם - להיות או לחדול, לחיים או למוות.


לר"א, שזה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון, מתחדשת הבריאה ביום זה כבשעת בריאת העולם. וביום זה אפסו הכוחות המחיים את הבריאה, והיא זקוקה לכוחות חדשים כדי לחיות.


אלו הם ספרי החיים והמתים.


והנה אמרו חז"ל שאליבא דר' יהושע, העולם נברא בניסן, אך עלה במחשבה בתשרי. וזהו "היום הרת עולם", ההריון שלפני הלידה היה בתשרי.


וכידוע עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, שיתף מדת הרחמים (ב"ר יב טו). א"כ ר"ח תשרי הוא היום ששלטה בו מדת הדין.


ההשקפה השטחית רואה בזה חזרה של הקב"ה ממחשבתו הראשונה, שחשב לברוא במדת הדין, והתחרט וזנח את מדת הדין ובאה במקומה מדת הרחמים. ולא היא, שהרי אמרו רק ששיתף מדת הרחמים, מוכח שמדת הדין אף היא קיימת.


אלא שעולם חסד יבנה. אך בזה קיימת בעיה, שבמדת החסד יש תחושה של נהמא דכיסופא, וע"כ עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ואז העולם ניזון בזכות ולא בחסד. אך כיון שא"א לו לעולם להתקיים בדין בלבד, שיתף מדת הרחמים, שמדת רחמים מקיימת את מדת הדין. וכמו שהסביר הרמח"ל במסילת ישרים, למשל, שע"י מדת הרחמים מאריך אף ואינו מעניש מיד, וכן שהעונש לא יהיה כליון מוחלט, ושעקירת הרצון תחשב כעקירת החטא וכדו'. רק שע"י שיתוף מדת הרחמים מתקיימת מדת הדין, ואז זוכה בדין. ואין בזה נהמא דכיסופא. א"כ ר"ה הוא יום הדין גם לר' יהושע, כפי שעלה במחשבה.


בר"ה העולם עומד בין שתי אפשרויות, להיות או לחדול. ספרי מתים וספרי חיים. והמעבר לספרי חיים הוא מעין תחיית המתים שתהיה לע"ל, ותחה"מ הוא דבר מופלא שאין דוגמתו בעולמנו, שאנו צועדים כל הזמן מחיים למות, וכאן הכיוון הוא ממות לחיים, וע"כ כשמזכירים בתפילה תחיית המתים, אנו מוסיפים שאין לדבר זה דוגמא בעולמנו - "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה". וכן בתפילת שבת - "ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים".


וכיון שהעולם אינו יכול להתקיים במדת הדין, מחויבת מדת הרחמים להופיע כדי להחיות, וע"כ מוסיפים "מחיה מתים ברחמים רבים".


והמעבר ממדת הדין, שבה אין העולם יכול להתקיים, למדת הרחמים שבו העולם נידון לחיים, הוא ע"י השופר.


וזוהי פעולת השופר, "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר". בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין, בדין הוא עושה, מאי טעם - "עלה אלקים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין את שופריהם ותוקעים לפני הקב"ה, הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב "ה' בקול שופר". ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים. אימתי? בחדש השביעי (ויק"ר כט, ג).


ועוד אמרו שם: "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון". וכי אין אומה"ע יודעים להריע, כמה קרנות יש להם, כמה שופרות וכמה חצוצרות יש להם, ואמרת אשרי העם יודעי תרועה, אלא שהם מכירים לפתות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים, והופך להם מדת הדין למדת הרחמים (שם ד). א"כ פעולת השופר להחליף מדת הדין לרחמים.


משום כך גם בשופר אנו מזכירים את הפלא הזה, כמו בתחיית המתים, שהרי המעבר בין דין לרחמים, הוא בין מצב שהעולם אינו יכול להתקיים למצב של תחייה, וע"כ מזכירים בברכה "כי אתה שומע קול שופר, ומאזין תרועה ואין דומה לך".


מה יש בסגולת השופר, שמהפך מדת הדין למדת הרחמים?


נתאוה הקב"ה שתהיה לו שכינה בתחתונים. זוהי מטרת הבריאה. חז"ל מספרים שכאשר נכנסו האויבים להיכל ושרפוהו, אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי, השריתי שכינתי בשביל ישראל, ועכשיו שחטאתי חזרתי למקומי הראשון, ח"ו שחוק לגויים הייתי ולעג לבריות! באותה שעה בא מטטרון, נפל על פניו ואמר, רבש"ע, אני אבכה ואתה לא תבכה. א"ל, אם אין אתה מניח לי לבכות, אכנס למקום שאין לך רשות להיכנס ואבכה, שנא' "ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי" (איכה רבתי פתיחתא כד).


הרב סולובייצ'יק מספר שבהיותו ילד קטן למד אצל מלמד חסידי, ובערב ת"ב למדו מדרש זה, ושאל ברוב תמימותו את הרבי, על שום מה הקב"ה בוכה ומתאבל, הלא יכול להקים המקדש ברגע אחד. והשיב הרבי: אילו היית בקי חביבי בענייני חב"ד, היית מבין כי בעניינים מרובים צריך שתהא אתערותא דלתתא.


באותה שעה, מספר הרב, לא ירדתי לסוף דעתו של הרבי, אך לאחר שנים נתחוורו לי השאלה והתשובה. רבש"ע הוא כל יכול, אך כאשר שמו הגדול עצמו מתחלל, על כנס"י לקנא ולהלחם למען שמו. קידוש השם מתחיל לעולם מלמטה ולא מלמעלה (ימי זכרון עמ' 38).


אף אנו נאמר: "אין מלך בלא עם". מלכות לעולם מתחילה מלמטה, בקבלת עול המלכות ברצון, כפי שמוזכר בתפילה "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". כפייה איננה מלכות אלא ממשלה, וכדברי הגר"א "כי לה' המלוכה ומושל בגויים". על הגויים הוא מושל, על ישראל הוא מלך, משום שהם מקבלים מלכותו ברצון. לע"ל, כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, אז "והיתה לה' המלוכה", גם על אומה"ע תהיה מלכות ברצון.


א"כ מלכות ה' לעולם תלויה ברצוננו. ותאוותו של רבש"ע שתהיה לו שכינה בתחתונים, תבוא לידי סיפוקה רק כשאנחנו, כאן למטה, נמליך אותו ונקים לו דירה.


אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא.


לעת נעשה בחפצו כל - אזי מלך שמו נקרא.


ואחרי ככלות הכל, לבדו ימלוך נורא.


דברים אלו טעונים בירור. אם אחרי ככלות הכל חזרנו למצב הראשון, שהוא לבדו ימלוך נורא, לשם מה הייתה כל הטירחה? ומפרש הרב בסידור, ש"ככלות הכל" אין הכוונה לכליון, אלא מל' כלות הנפש. כשכל הבריאה תכלה נפשה לאלקים, אז יהיה מלך על הכל.


ביום שעלה במחשבה לברוא עולם במדת הדין, מתנדנד העולם בין ספרי חיים לספרי מתים. אלא שאין העולם יכול להתקיים במדת הדין, וחייבים לקיומו לשתף מדת הרחמים. והנה באים ישראל ומקיימים "תרועת מלך בו" - תוקעים בשופר כדי להמליכו כמלך על העולם, ומספקים בזה תאוותו שתהיה לו דירה בתחתונים, שהרי יש עם שמקבלו כמלך, וזה גופא יוצר את מדת הרחמים לשתפה עם מדת הדין כדי לקיים עולם שבו הוא יהיה מלך. ובזה הם מפתים את בוראם לעבור מכסא דין לכסא רחמים, כדי לאפשר קיום העולם, שהרי באמת זה רצונו.


וזה ראשון הטעמים שכ' הרס"ג בענין השופר:


"הענין הראשון, מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו. וכן עושים המלכים, שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו. וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא ית'. וכן אמר דוד 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".


וכפי שהסברנו, שהמלכתו של הקב"ה ע"י ישראל גורמת לו לעבור מכסא דין לרחמים, ובזה יש מעין תחיית המתים, שמעביר מספרי מתים לספרי חיים. וא"כ השופר ממליך ומביא חיים, וזה הטעם האחרון של הרס"ג, של תחיית המתים:


"והענין העשירי להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה', שנא' 'כל יושבי תבל ושוכני ארץ וכו' ' ".


במדרש פ' חוקת, על מלחמת סיחון, אמרו חז"ל "י"א מלחמת סיחון עשו באלול ועשו את הרגל בתשרי, ואחר הרגל מלחמת עוג, דכתיב 'ויפנו ויעלו', וכתיב 'ופנית בבקר והלכת לאהליך' ".


וכ' בס' פנים יפות לר' פנחס הלוי הורביץ (בעל ההפלאה), שמשום כך מיהר בלק וקרא לבלעם לפני מלחמת עוג, כדי לקלל את ישראל בתשרי שהוא זמן הדין. וז"ש "ויעש בלק כאשר דבר בלעם, ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח". ופר ואיל הם קרבנות החג בר"ה, שנא' "ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד, איל אחד". א"כ הוזמן בלעם לקלל בר"ה, ואז רצה לומר "כלם", כיון שידע לכוון את רגע זעמו, והקב"ה הפך הקללה לברכה. ואז אמר בלעם "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלקיו עמו" - שנהפכה מדת הדין למדת הרחמים, על ידי "תרועת מלך בו", שהשופר, התרועה הממליכה את ה', היא זו שהופכת מדת הדין למדת הרחמים. וה'כלם' נהפך ל'מלך'. וכשהקב"ה מומלך ע"י ישראל, ממילא הופכת מדת הדין לרחמים וברכה.


וכאן יש מקום להוציא מההשקפה המקובלת, שבתקיעת השופר יש לכוון שהקב"ה יעבור מכסא דין לכסא רחמים, ובזה ירחם עלינו ויגזור דיננו לטובה.


על פי האמור, כוונת השופר היא להמליך את הקב"ה, כי זה רצונו שתהיה לו דירה, ואנחנו ע"י קבלת המלכות, עושים בזה רצונו באתערותא דלתתא, ועצם הרצון שלנו להמליכו, מקיים בזה את רצונו למלוך ולדור בתוכנו. וכיון שא"א לעולם להתקיים בדין, ממילא הוא משתף את מדת הרחמים, ובזה גופא אנו נדונים במדת הרחמים. אך המכוון מצדנו, אומר השפת אמת (תרל"ו), שהקב"ה יעבור מכסא דין לרחמים, לא בשבילנו אלא שזהו רצונו, שאנו נעביר אותו בהיותו מלך, לכסא רחמים, כדי שהעולם יתקיים, וממילא ייטיב גם לנו.


ומשום כך כל תפילת הימים הנוראים היא על מלכות ה' ולא עלינו, שאין מטרת התפילה שישב על כסא רחמים ויחון אותנו בדין, אלא הקב"ה הוא נושא בקשתנו. וכך אנו פותחים את התפילה "כתבנו בספר החיים - למענך אלקים חיים". כדי לספק את תאוותך שתהיה לך דירה בתחתונים, שתהיה מלך העולם. וממילא נתברך גם אנו לחיים טובים ארוכים ולשלום ולשנה טובה.

 

 

השיעור ניתן בב' תשרי תשע"ה

קוד השיעור: 5757

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

שיחת ראש השנה תשע"ה

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K