Yeshivat Kerem B'Yavneh

Kinyan chalifin

BackBack to Main Page

By: Rav Hershel Schachter

ישנו יסוד ידוע של הפנ"י, שמופיע בפרושו על פרק שני בגיטין (כב.). הגמ' שם דנה לעניין דרכי קניין בעציץ שאינו נקוב:


"עציץ של אחד וזרעים של אחר, מכר בעל עציץ לבעל זרעים - כיון שמשך קנה, מכר בעל זרעים לבעל עציץ - לא קנה עד שיחזיק בזרעים."


 


ופרש רש"י:


"עד שיחזיק בזרעים - עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה זרעים הוי מחוברין ודינן כקרקע ונקנים בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש או עידר דהויא חזקה ובלא יהיב מעות קמיירי דאי יהיב זוזי מיקנו בכסף.


החזיק בעציץ - ולא משכו לקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו.


אף עציץ לא קנה - דמטלטלין לא מיקנו בחזקה."


ומסיק הפנ"י מכאן שאין קנייני מטלטלין מועילים לקרקע ואין קנייני קרקע מועילים למטלטלין. [1]


אך על דברים אלו הקשו ממה שמוכח להדיא מסוגיות אחרות (עי' קדושין ג א מה שדה כו' ורש"י, ושם יג א כי תניא ההיא בחליפין;) שקניין חליפין מועיל גם לגבי קרקע וגם לגבי מטלטלין! ויש מהראשונים (כתב יד בשם בעלי התוס', פרוש על מסכת רות) שרצו לתרץ שזהו גזרה"כ מיוחדת בחליפין. ממה שכתוב במגילת רות "לקיים כל דבר"- לומדים שחליפין מועיל גם לקרקע.


 


יסוד קניין חליפין


אך ניתן להסביר שקניין חליפין הוא קניין שביסודו שונה בתכלית משאר קניינים.


הרב סולובייצ'יק היה רגיל לומר בשם סבו, שקניין חליפין מבוסס בעיקרו על דעת המקנה. המעשה של הגבהת הסודר בא לבטא את הגמירות דעת. הוא תמך את יסוד זה בכמה ראיות שונות :


לגבי חזרה מקניין מובא בגמ' (ב"ב קיד.) שבכל הקניינים צריך לחזור תוך כדי דיבור, אך בקניין חליפין מועילה החזרה אף לאחר תוך כדי דיבור כל עוד עסוקים באותו עניין (עיין שם שנחלקו אמוראים בעניין זה) . וע"פ היסוד של הרב סולובייצ'יק, מובן החילוק- מכיוון שקניין חליפין מתבסס על הדעת, אנו מניחים שדעתו של המקנה קיימת כל עוד עסוקים באותו עניין ולכן הקניין ממשיך, ומועילה החזרה.


ועוד הוכיח, ממה שהביאו בתוס' בגיטין (מ. ד"ה "משום דהוה) בשם רש"י שלהלכה קניין חליפין מועיל בין בכליו של קונה ובין בכליו של מקנה, ומוכח מכאן שאין עניין בעצם המעשה, אלא זה בסה"כ בא להוכיח שיש גמירות דעת.


להוכחה שלישית הביא את שיטת הרמב"ם המפורסמת. הרמב"ם בסוף הלכות מכירה (פ"כט ה' ח-ט) פוסק שקטן מקחו אינו קונה בקניין סודר וז"ל:


"ואני אומר ד שאין מקח הקטן וממכריו במטלטלין קיימין אלא בשמשך או המשיך, אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו מקבלין מי שפרע (ט)וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מידי הקטן בדין "


הראב"ד שם (ה"ח) משיג ואומר שאף בקניין סודר יכול לקנות. אך ע"פ דברינו ניתן להסביר את החילוק כך: חכמים יכולים לתקן תקנות, אך הם אינם יכולים לשנות את המציאות. ברוב הקניינים יש תנאי שהקונה יהיה בר דעת, אך חכמים תקנו שפעוטות מועיל קניינן, אבל בקניין חליפין שכל כולו מבוסס על דעת, חכמים אינם יכולים לתקן שהקניין מועיל. 


 


'סתם קניין לכתיבה עומד'


הרמב"ם שם מנמק שקטן אינו יכול לקנות בקניין חליפין משום שקניין הוא בשטר, וז"ל (הלכה ט'):


" ואין קניין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול".


רואים אנו שהרמב"ם הבין ש'סתם קניין לכתיבה עומד' איננה סתם אומדנא בעלמא, שהרי אם זה היה אומדנא בעלמא שבדר"כ קניין מוביל לכתיבה, כיצד זה מנמק את אי- יכולת הקטן לקנות בחליפין?  אלא ודאי שהרמב"ם סובר שיש קשר בין שני הקניינים של שטר וחליפין. מהו הקשר ביניהם? הרב סולובייצ'יק מבאר את הדברים כך:


התוס' בכתובות (דף כ: ד"ה "ורבי יוחנן") כתבו שאע"פ שיש דין של 'מפיהם ולא מפי כתבם', שטר מועיל משום שהוא נכתב מדעת הלווה (מפיהם ולא מפי כתבם נאמר רק כאשר נכתב ללא רשות המתחייב, כגון שהעדים רצו לזכור את עדותם). והסביר הרב סולובייצ'יק שכוונת התוס' כאן איננה לכוונה הרגילה של מקנה, אלא ל"דעת מתחייב".  ש'דעת המתחייב' איננו 'דעת המקנה', אלו שני מושגים שונים.  דעת המקנה זהו תנאי לקיום כל הקניינים, בלעדי דעת המקנה אין מעשה הקניין חל, אבל 'דעת מתחייב' הכוונה היא שע"פ הדעת חל הקניין.


נבאר את הדברים. בכתובות (דף קב.) נחלקו ריו"ח ור"ל לעניין כותב בשטר 'חייב אני לך מנה' האם חייב, ואומרים שם התוס' שאנחנו פוסקים כריו"ח שזה מועיל להתחייב[2]. התוס' שם מקשים, קי"ל ש'מטלטלין לאו בני שטרא נינהו'- כלומר שלא מועיל שטר לקניית מטלטלין, וא"כ כיצד אנו פוסקים כאן כריו"ח, הלא גם התחייבות ממון הוא בגדר מטלטלין וכיצד ניתן לקנותו בשטר? ומתרצים התוס':


" ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך... "


כלומר חיוב בשטר לא גרע מדברים שנקנים באמירה. הנתיבות מבאר את כוונת התוס' כך:


כל מה שהקדמנו שיש צורך במעשה קניין זה רק כאשר אין אומדנא דמוכח שיש כוונה להקנות, אך לפעמים הדעת היא כ"כ ברורה שאין צורך במעשה נוסף,  ויש כמה מקרים שמופיעים בסוגיות שונות שבהם אין צורך במעשה קניין.


נחלקו ר"א ור"מ (גיטין ט:) האם עדי חתימה או עדי מסירה כרתי.לכאורה נראה פשוט שבשטר ראייה יודו כ"ע שעדי חתימה כרתי, וכל מה שנחלקו ר"מ ור"א זה בשטר קיום. לדעת ר"מ אף שטר קיום פועל מטעם שטר ראייה, וכל הקניין נעשה ע"י כך שיש ביד הקונה ראייה לקניין. אך להלכה קי"ל כר"א, שעדי מסירה כרתי. ר"א סובר שהקנית שטר היא הקניה של דעת. כל מטרת השטר היא לחזק את הדעת של המקנה.[3]


ולפ"ז מבאר הנתיבות שכוונת התוס' היא לומר שכל קניין שטר נעשה ע"פ דעת, כמו שאמרנו לעיל לגבי קניין חליפין, ולכן הביאו התוס' ראייה משטרי פסיקתא, בכדי לומר שגם בשטר, השטר איננו פועל את הקניין, אלא הוא רק מחזק את הגמירות דעת.


ויש לשאול- אם כדברינו, למה לא מועיל קניין שטר אף במטלטלין? ונראה שתוס' יצטרכו לפרש כפי שפרש הריטב"א בחידושיו על בבא בתרא. הריטב"א שם מבאר שממה שהגמ' בב"ק (עט.) נוקטת בלשון "מטלטלין בני שטרא נינהו?!" (בתמיהה), מוכח שאין בעייה מהותית בקניין שטר למטלטליו, אלא זה בסה"כ בעיה טכנית. כאשר כותבים שטר על מטלטלין, לא ניתן לברר בדיוק על איזה חפץ מדובר (אך בקרקעות ניתן לכתוב את המיקום המדוייק של הקרקע).  אבל כאשר אדם מקנה חיוב, בזה ואי יועיל שטר שהרי אין צורך בתאור של החיוב.


וביאר הרב סולובייצ'יק שהתוס' נוקטים בביטוי 'דעת מתחייב' ולא 'דעת מקנה', כדי לומר לנו שבשטר צריך דעת אלימתא כיוון שהדעת אינה רק הכשר לקניין, אלא היא עצמה פועלת והשטר הוא בסה"כ חיזוק לגמירות דעת.


ולפ"ז נוכל להבין את דברי הרמב"ם שהזכרנו. הרמב"ם פוסק בסוף הלכות מכירה (פרק כט):


"שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה, החרש השוטה א והקטן, אבל חכמים תקנו שיהיה החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין משום כדי חייו."


ואח"כ פוסק הרמב"ם:


" ואין קניין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר"


שאלנו, מה הקשר בין השטר לחליפין? נראה שהרמב"ם רוצה לומר לנו שגם בחליפין וגם בשטר יש צד שווה, בשניהם צריך את הדעת האלימתא שהזכרנו, כי רק הדעת פועלת את הקניין. כמו שבחליפין הסודר נצרך כדי לבטא את הדעת אלימתא, כך השטר הוא ביטוי לדעת.


התוס' בכתובות (כ. ד"ה "ורבי יוחנן")מקשים: מבואר בבבא בתרא שמי שנמחק שטר חובו יבוא לבי"ד והעדים שראו השטר, יכתבו שטר על פיהם. ולכאורה קשה, הרי כאן השטר נכתב ללא דעת המתחייב! וז"ל:


"וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ' מהו קיומו וכן בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו' ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם"


אך מחדש הרב סולובייצ'יק שלפי הרמב"ם אין זה קשה כלל, שהרי הרמב"ם לא מסכים לתוס', אלא הוא סובר שבכל מקרה שהיה קניין סודר , אין צורך בדעת מתחייב בשטר. וזהו הפשט בגמרא "סתם קניין לכתיבה עומד"- היות וכבר היה כאן דעת מתחייב על סכום ממון זה, אפשר לעדים לחתום על השטר ללא דעת המתחייב על עצם השטר. ובקטן- אומר הרמב"ם שלא יכול להקנות בקניין סודר , משום ש'סתם קניין לכתיבה עומד'- כמו שבשטר צריך דעת אלימתא, כך גם בקניין חליפין (העובדה שברגע שנעשה קניין חליפין, אפשר לכתוב שטר, מעידה על כך ששני הקניינים מבוססים על דעת אלימתא).


 


עדי קיום בחליפין


והוסיף הרב סולובייצ'יק עוד ראייה ליסוד זה.


הגמ'  בקידושין דף סה: מחדשת שבקידושין צריך עדות לקיום הדבר, ושואלת שם הגמ' האם גם בדיני ממונות צריך עדות לקיום הדבר? ואומרת הגמ' שלא צריך מכיוון ש" לא איברו סהדי אלא לשקרי". ודנים שם התוס' (ד"ה "לא איברו") לגבי הדין קניין סודר, ומוכיחים התוס' מכמה מקומות שגם בקניין חליפין אין צורך בעדי קיום. והתוס' רא"ש במקום תמה: מה הוקשה לתוס' ולמה הוצרכו התוס' לתת ראיות לכך? הלא בדברי הגמ' משמע בפשטות שבכל דיני ממונות אין צורך לעדי קיום משום ש"לא איברו סהדי אלא לשקרי"! נראה שהתוס' סוברים שקניין חליפין אינו כשאר קניינים בממון.


שיטת הראב"ד (בהשגות על הרמב"ם הלכות מכירה, ובשיטה מקובצת ב"מ דף מ.) היא שצריך עדות לקיום הדבר לקניין חליפין, וצריך להבין מניין לראב"ד דבר זה שנוגד לכאורה את פשט הגמ'? הרב סולובייצ'יק ביאר ע"פ דברי ר' חיים המפורסמים. ר' חיים בהלכות חליצה רוצה לחדש שלדעת הרמב"ם אין צורך בעדי קיום דבר בחליצה. מעיקר הדין די בשלושה בעדים לחליצה, אך למעשה אנו מחמירים ומצריכים חמישה עדים. בנוסף לחמישה עדים שיושבים בעת החליצה, מוסיפים עוד שני עדים עומדים כעדי קיום. [רע"א הקשה- למה צריך עוד שני דיינים? למה לא ישמשו העדים היושבים גם בתור עדי קיום? ואין כאן 'עד נעשה דיין' שהרי הם אינם עדים מעידים.]


אך ר' חיים הבין ברמב"ם שאין צורך בעדי קיום בחליצה. לשיטתו, עדי קיום נצרכים על מנת לחזק את דעתו של הבעלים. בגיטין ובקידושין צריך דעת יותר חמורה מאשר במקח וממכר. כאשר יש עדי קיום, שיוכלו לפרסם את הדבר, זה יעורר את הבעלים לתת יותר דעת בפעולה שהוא מבצע. אבל בעדות חליצה די בדעת פשוטה, ומביא ר' חיים ראייה לכך היא מלשון הגמ' (מסכת יבמות דף קב עמוד ב):


"והא תניא: בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא - חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד!"


משמע שבחליצה מספיק שיהיה כוונה בעלמא ולא צריך רמה גבוהה של דעת, והוסיף עוד כמה ראיות.


ולפי דברי ר' חיים ניתן להבין את שיטתו של הראב"ד. הראב"ד סובר שבקניין חליפין צריך דעת אלימתא, כפי שאמרנו לעיל, וממילא- פשוט לראב"ד שצריך עדי קיום כדי לחזק את דעתו של המתחייב, ומה שאמרה הגמ' ש"לא איברי סהדי אלא לשקרי", מתייחס לשאר דיני ממונות,שבהם הדעת רק מכשירה את הקניין.


[רע"א היה מחמיר מאוד בדיני גיטין. הוא חידש שניתן לגרש רק ע"י קניין יד ולא ע"י קניין הגבהה או משיכה, כפי שאומרת התורה "ונתן בידה". ההבדל בין קניין יד לקניין הגבהה הוא, שבקניין יד רק מה שנמצא בידה קונה נקנה לו, אבל בקניין הגבהה כל מה שמוגבה ע"י נקנה לו. למעשה אין אנו נוקטים להלכה את חומרא זאת. נראה שהטעם שלא מחמירים בזה, הוא מכיוון שאע"פ שקנייני יד וקניין הגבהה הם שונים בפרטיהם, שניהם מבוססים על עיקרון של הכנסה לרשותו. ]



 





[1] המנ"ח מקשה על הפסקי התשובות בפרק שני בבכורות. הגמרא בריש פרק שני בבכורות דנה בענייני קנייני עכו"ם וקנייני ישראל. ובפסקי התוס' כתבו שניתן לקנות מטלטלין בקניין חזקה. ומקשה המנ"ח- הלא לכאורה מפורש בגמ' בגיטין שקנייני קרקע לא מועילים למטלטלין! ועל כן דחה את דברי הפסקי תשובות.


 




[2] ונחלקו הראשונים האם ניתן ליצור התחייבות ע"י מסירת משכון בסוגית 'מנה אין כאן משכון אין כאן', פ"ק בקידושין (ח:).   




[3] הרמב"ם בפ"א ה"א בהלכות מכירה, פוסק להלכה:


 


"אין המקח נקנה בדברים"


ונחלקו הרמב"ם והתוס' האם כדי ליצור התחייבות יש צורך במעשה קניין. בעלי התוס' סוברים שאין החיוב חל ללא מעשה הקניין, והרמב"ם סובר שבדרך כלל ניתן להתחייב בדברים, אך כאשר ההתחייבות נעשית על תנאי צריך מעשה קניין (הר"ן בשיטת הרמב"ם). 


 



Shiur ID: 5465

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: